סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 132:))

נעמדתי מול הדלת של השכנים שלנו באמצע המסדרון בבניין, הרמתי את ידי כדי לדפוק על הדלת, שניה לפני שהיד שלי נגעה בדלת היא נפתחה. -"הו.. היי?"
כל מה שראיתי זה חיוך ישר ויפה מול העיניים שלי, הסתכלתי על הבן אדם שעמד מולי שהכניס את היד השניה שלו לתוך השרוול של המעיל מסתכל עלי ומחייך
"היי, אני הייתי בדרך ל… אנחנו שכנים עכשיו אז, כל מה שרציתי להגיד זה שאצלנו זה ההפך. אנחנו מביאים סופגניות לשכנים במקום שהשכנים הוותיקים יביאו לנו" לא ידעתי מאיפה המשפט הזה יצא לי, לא הבנתי אפילו איך ולמה דיברתי כל כך הרבה, זה לא היה משהו שתכננתי לעשות. הושטתי לו את הקופסא עם הדונאטס בעוד שהוא פותח את הדלת בחזרה, ובעוד שאני מסתכלת על השיער הבלונדיני שלו
-"כל כך נחמד מצידך," הוא יצא וסגר את הדלת אחריו "דרך אגב אני קימברלי."
"דרך אגב אני איידן." הוא פלט צחוק, -"יש לי מלא מזוודות לפרוק ואני כבר מחכה לישון על המיטה שלי ואני לא יודעת למה אני ממשיכה לדבר. אז נדבר, איידן…" חייכתי חיוך קטן לעברו והסתובבתי, פותחת את הדלת ונועלת אותה אחריי.
הפעם החלטתי לא לספר להורים שלי על השכן שלנו, כמו בפעמים הקודמות שהיו לי… מספיק עברתי. -"נו איך היה? בן מאה?" אבא צחק, מחזיק ביד אחת כוס קפה וביד השניה מוציא דברים מהקופסא
"אמרתי ולא טעיתי, רק זקנים בבניין הזה." חייכתי לעליתי למעלה, פותחת את הדלת ומתחילה להוציא דברים מהקופסאות, נשכבתי על הבגדים שלי ועצמתי את עיניי

קמתי מהרעש, זוחלת אל הדלת ומחזיקה בידית של הדלת, נעזרת בה וקמה מהרצפה.
-"מה הולך כאן?" שיפשפתי את עיניי העייפות, "הדברים שלנו כאן." אבא הזיז אותי הצידה, פותח את הדלת ועוזר לבחור שמחזיק את המיטה שלי בשני ידיו
"נו באמת קימברלי!" הוא צעק, -"מה קרה?"
"איפה את רוצה שישימו את המיטה שלך בדיוק אם כל הקופסאות במרכז החדר? על הראש שלי?"
-"כן למה לא." צחקתי, הוא הסתכל עלי במבט רציני וכועס -"מה עשית כל הלילה?"
"כמו בן אדם נורמלי הלכתי לישון אבא. הייתי עייפה"
-"גם אנחנו היינו עייפים,"
"אני באמת מצטערת שאני לא מושלמת כמוכם." הוא הצליח להרוס לי את הבוקר, נכנסתי לשירותים וטרקתי את הדלת, מסתכלת על עצמי במראה ואוספת את השיער לקוקו גבוה, פותחת את המים וזורקת את הבגדים הצידה, נכנסת מתחת למים קפואים ונותנת להם ליפול על הגוף שלי

-"בוקר." לקחתי את האייפון ובדקתי אם יש משהו חדש, מוזגת לעצמי
חלב חם לתוך קערה
"סיימת את כל החלב?" היילי רטנה מכעס, -"יודעים מה? אני פשוט אלך ואעשה לכם את החיים יותר קלים." קמתי ולקחתי את התיק צד שלי, פותחת את הדלת ויוצאת, טורקת אותה בחוזקה. עכשיו כל אחד יתלונן ויזרוק את הבעיות שלו באוויר כאילו לא מספיק לי.
באותו זמן מושלם איידן יצא מהבית,
-"היי קימברלי, שמח להיתקל בך הבוקר. מה שלומך?"
"עדיף כבר לדלג על מה שלומי ולשאול אותך איפה נמצא סטארבאקס בניו יורק."
-"רחוק מכאן, את יורדת למטה?"
"זה לא כאילו יש לי לעשות משהו למעלה." ניסיתי להישמע פחות עצבנית אבל שום דבר לא עזר לי, -"אני ארד במדרגות."
"שמונה קומות למטה?"
-"העיקר לשרוף את הזמן."
"קרה משהו?"
האצתי את הריצה שלי במדרגות -"הכל בסדר."
"אני אקח אותך לסטארבאקס אם את רוצה, אני עובר ליד."
-"לאן אתה הולך בכלל?"
"אוניברסיטה, בדרך כלל אני על אופניים כל בוקר. כנראה שאת משנה לי את זה." הוא צחק, מנסה להיות בקצב שלי, ועוד עוקף אותי, רץ למטה במהירות
אני מופתעת מעצמי שאני יכולה להתחבר לכל שכן שלי.
ואני לא יכולה להבין איך זה קורה לי ולמה כולם מתחברים אלי, מה השתנה?
לא באמת שאלתי את השאלה הזאת עכשיו נכון? הכל השתנה.