סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 131:))

לונדון, אוסטרליה, לונדון, צרפת, והתחנה הבאה היא ניו יורק.
אפשר להגיד שאני די מבולבלת מכל השנים האלה ביחד עם הארי ועם האנשים שהכרתי, זה ממש לא אני- להתחבר לאנשים כל כך מהר
רוב הטיסה השתעממתי אבל איך אפשר להשתעמם מכיסאות עם אייפדים וטלוויזיות בכל מקום, היילי שיגעה אותי כמה שעות
זו הייתה הטיסה הראשונה שלא ישנתי בה. 7 שעות
-"מתרגשת לראות את אמריקה?"
"לא יכולה לחכות."
-"זה ניו יורק אחותי! יש לוואן דיירקשן הופעה עוד מעט, זה כל כך צפוי שתפגשי שם את הארי."
הסתכלתי עליה במבט של תפסיקי, כל כך לא רציתי שזה יקרה גם פה, והנה עוד התחלה חדשה שמתחילה עם הארי, למה?
"רוצה נלך ביחד?" היא המשיכה להציק לי
-"את עדיין לא הבנת שאני עזבתי אותו?"
"אני לא הייתי עוזבת אותו."
-"כן, כי את לא עברת מה שאני עברתי איתו." סיימתי את השיחה החסרת טעם הזאת.

עברנו את כל הבדיקות אחרי שירדנו מהמטוס, נעמדתי ליד הכביש הרועש
מלא מכוניות ומלא אנשים
אפשר להגיד שניו יורק היא מלאת חיים, גם בלילה אנשים לא ישנים פה. חיה 24/7
-"קימברלי?"
"מה אבא?"
-"תתקדמי!" הוא צעק כשמישהו דחף אותי ממאחורה,
עברתי את הכביש עם הצעקות של אבא כדי שאני לא אאבד אותם שם בין כל האנשים,
תפסנו טקסי ונכנסנו, ניסיתי להבין איך הם הצליחו למכור את הבית שלנו בצרפת כל כך מהר ולקנות בניו יורק, משהו קורה כאן ואני אפילו לא שמה לב.

-"אמא גם הפעם תשלחי אותי לשכנים עם סופגניות כמו שעשית לפני כמה שנים?"
"ככה זה כשאת צריכה להתחבר לאנשים."
-"אם באוסטרליה הבריטים מגיבים ככה אז אני לא רוצה לדעת איך הניו יורקים יגיבו."
"את לא יכולה להגיד שפה האנשים שונים ולא מנומסים."
-"אני רק אומרת שבריטים הם עם מנומס אבל כשהם מחוץ לבית הם אחרים לגמרי."
"כמוך." היילי צחקה, גילגלתי את עיניי ונדבקתי אל החלון, מסתכלת על הביניינים הגבוהים שאנחנו עוברים, לא יכולתי לדבר מרוב התרגשות מהבית החדש, ומכל האמריקה הענקית הזאת.
אף אחד לא יאמין לי אם אני אגיד שהנסיעה הזו הייתה יותר ארוכה מהנסיעה מפריז לניו יורק. אבל ככה זה נראה, הכל בהילוך איטי, כל הנסיעה והדיבורים, אפילו היה בי איזשהו פחד מהזמן של הנסיעה במונית, חשבתי שעוד שניה נצא מניו יורק לתוך כפר של קאובויים עם שירי קאנטרי, ואז -"הגענו חברים!" אבא צעק ושילם לנהג, חיוך הופיע על פניה של אמא, אני הייתי עסוקה בלדחוף את היילי החוצה, מצאתי את עצמי עומדת ליד בניין גבוהה, אחד מהביניינים הגבוהים שראיתי בחיים, בהיתי בו כל כך הרבה זמן שלא שמתי לב שכולם כבר נכנסו
"קימברלי!" עוד צעקה של אבא העירה אותי, אני לא מתה על ביניינים. יקח לי זמן להתרגל לביניין הזה, נכנסתי גוררת את המזוודה שלי, אחד מהיתרונות בלגור בבית הזה זה שיש קצת שקט, קצת רחוק מהמרכז של ניו יורק סיטי. אבל זה לא אומר שזה היה הביניין היחיד שם, היו שם יותר מעשר ביניינים ליד הביניין שלי. בכל מקרה זה היה ביניין של קומותיים, כל דירה עם שתי קומות, אבא פתח את הדלת ונכנסנו לבית מואר עם סלון ענקי, מלא בקופסאות שלנו. -"אני לא מאמינה שכל הדברים שלנו באו לכאן עם ספינה." היילי התלהבה, לא משהו שהדליק אותי במיוחד, -"איפה החדר שלי?" זרקתי את התיק שלי על אחת הקופסאות ועליתי למעלה, "ימין." אבא צעק, -"סוף סוף אנחנו בבית." אמא צחקה וחיבקה את אבא, גילגלתי את עיניי ורצתי למעלה פותחת את הדלת של החדר החדש שלי שהיה מלא בקופסאות, הוא היה רחב יותר מהחדר הישן שלי, כל מה שרציתי זה ללכת לישון ולהתעורר באוסטרליה אם כבר מדברים על בית… אבל לא.

-"מתוקה, סופגניות, שכנים." אמא אמרה בקול עייף, רק הגענו וכבר סופגניות ושכנים.
"אני הולכת לישון על הרצפה היום?" אמרתי בעודי יורדת מהמדרגות, -"הנוף כאן מדהים!" היילי לא הפסיקה להתלהב, -"לא קים את הולכת לישון על מזרון."
"מזרן."
-"זה לא הזמן לתיקונים." אבא צחק, "כן זה הזמן לסופגניות."
אמא הביאה לי את הקופסא השקופה עם הסופגניות, -"למה דווקא אני למה לא היילי? למה שלא תשלח את עצמך אבא?"
"אין לנו תשובה, פשוט לכי אנחנו כולם עייפים."
-"אני חושבת שזה סתם עוד תירוץ למצוא לי חתן."
אבא ואמא התחילו לצחוק, הבנתי את זה כבר מזמן. -"רק שתדע אבא צעירים לא גרים בבניינים כאלה אני אלך אדפוק בדלת בנימוס בלי סופגניה בפה ובדיוק בזמן המושלם יפתחו לי את הדלת שאני לועסת בפה פתוח כי אני בריטית כמו בפעם שעברה. ואז אראה מישהו בן מאה שיחטוף לי את הקופסא עוד לפני שהחיוך יופיע לי על הפרצוף, אבל אם אתם רוצים כבר שאני אתחתן אז למה לא עם מישהו בן מאה? עדיף מאה מאשר הארי סטיילס." חייכתי אליו, -"את יודעת שלסבא שאת מדברת יש נכדים."
"אוי לא." פתחתי את הדלת, לא עוד הפעם עם הסיפורים שלהם על חתנים. רק לברוח משם. רק לברוח