סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 127:))

-"היי." נכנסתי לחדר אוכל, מסתכלת על ליאם שיושב ומסתכל על המקרר
"הוו היי קימברלי." הוא שם יד על הכיסא הריק, קורא לי לשבת -"אז איפה הארי?"
"הארי בחדר."
-"למה את לא איתו?"
"כי אני משתגעת ואין לי מה לעשות איתו."
-"באמת?" הוא הסתכל עלי, שולח אלי מבט שובב "אם יש 5 כמו הארי אז למה שאני אשאר רק איתו בחדר? מה כבר יש לנו לעשות? להסתכל אחד על השניה?"
-"את האמת אני מופתע, וזה 4 כמו הארי. לא חכמה במיוחד" הוא צחק,
"יש לך משהו בשבילי?" שיחקתי עם השקית הקטנה של הסוכר ופתחתי אותה, מפזרת את הסוכר על השולחן
-"כל יום תיהי עם מישהו אחר. תתחילי עם לואי, הוא ממש כיפי ומצחיק אני מבטיח." הוא אמר, הסתכלתי עליו, ההבעה שלו, משהו בעיניים שלו- הוא היה עצוב.
"ליאם?" שאלתי, הוא מילמל לעצמו משהו, "קרה משהו?"
-"לא קרה שום דבר אני סתם עייף מכל זה."
"אתה יודע אתה יכול לדבר איתי."
הוא פתח את הפה ולא סגר, אני רק ישבתי שם והנהנתי, מקשיבה לו, ליאם הוא באמת המתוק בחבורה, המתוק מהארי וזאיין שאני מכירה. הוא שפך הכל הכל הכל, מתחיל לבכות כמו ילד קטן, התקרבתי אליו וליטפתי את הגב החסון שלו.
זאת הפעם הראשונה שגבר מתחיל לבכות ליידי ומספר לי דברים, הוא סיפר על דניאל. חברה שלו שהוא נפרד ממנה, או שאיך שאני הבנתי היא נפרדה ממנו, זה ממש שבר אותו, לא היה לי מה להגיד. רק לשבת שם ולחבק אותו
-"אני באמת מצטערת ליאם, היא לא שווה את כל זה."
הוא צחק וניגב את הדמעות שהופיעו על הלחיים שלו "אני חושב שאת צריכה מישהו שיגיד לך את זה."
הוא צדק,
למה אחרים כן יכולים להבין אותי חוץ מהארי?
-"גם אני משתמשת במשפט 'לא קרה כלום'."
"כן, רק חבל שאנחנו מגלים את זה עכשיו."
-"מגלים מה?"
"שאנחנו דומים." חייכתי אליו, מחבקת אותו עוד הפעם והוא מחזיר לי חיבוק חם,
אני שמחה שיש לי כאן מישהו שיבין אותי. -"אני אכין לנו תה." הוא קם והוציא ספלים מהארוניות,
-"אנחנו כאן קימברלי.
אני כאן, יש לך את לואי נייל וזאיין, אם קורה עם הארי משהו פשוט תגידי."

אחרי השיחה והצחוקים עם ליאם עברתי לחדר שלנו, שלי ושל הארי.
-"היי בייב איפה היית?"
"היי, דיברתי עם ליאם." עיניי ננעלו על הרקע באייפון של הארי, -"מה זה? אנחנו?" צחקתי, זו הייתה תמונה ממש ממש ממש ישנה, כשהיינו בני 4. "כן, את זוכרת את היום הזה?"
-"לא." אפשר לחשוב שהוא זוכר את היום הזה, "אני זוכר."
-"שקרן." הרמתי את העיתון שזרקתי עליו, -"היי יש פה כתבה עליכם."
"באמת? איפה?" הוא קפץ על המיטה, שמן.
סנטימטרים ספורים מהפנים שלי, קורא את הכתבה עליהם, ואז מסובב את הראש אל פניי בלי בושה. שפתיו נתפסות בשפתיי כמו מגנט-
הרגשתי איך הלב שלי פועם במהירות, -"ממ… הנה השם שלי." הוא התנתק ממני והמשיך לקרוא כאילו לא קרה שום דבר.
"רוצה לשחק? בוא נשחק."
-"אני אוהב לשחק."
"דביל." צחקתי, הוא הפיל אותי מהמיטה ונפל עלי, קם ורץ, עולה על הכיסאות קופץ על המיטה ורץ למרפסת, קמתי מהרצפה נעזרת במיטה, מסתכלת עליו בפינת המרפסת. רצתי אליו, מבלגנת את השיער המתולתל שלו, מכניסה יד לתוך התלתלים שלו -"רק אם הייתי יכול הייתי לוקח אותך לאי בודד, רק שנינו. חודשיים מנותקים מהעולם."
"היית קונה לי אי בודד?"
-"כן, בואי נברח לאינשהו, למקום שאף אחד לא יודע עלינו דבר."
כל החיים חשבתי על לברוח למקום שאף אחד לא יודע עלי שום-דבר. לא יכולתי לעמוד יותר, איך הוא עושה אותי חלשה.

הארי לקח את העיתון ויצא מהחדר, מתלהב מהכתבה.
התיישבתי וחיטטתי לו בהודעות-
מצאתי את ההודעות הישנות שלנו, הארי היה משתמש פעמים בלבבות וסמיילים, קמתי מהמיטה ונעמדתי ליד הדלת, מסתכלת על מי שעובר במסדרון, לואי ואלינור עם נייל, נייל עם גיטרה והנה הארי.
תפסתי לו באף -"פעם היית משתמש בסמיילים."
"לא, מאיפה הבאת את זה?" הוא הוריד את היד הקטנה שלי בעדינות, -"ראיתי בהודעות הישנות שלנו."
"אהה, אז הייתי דפוק."
-"הארי." הסתכלתי עליו במבט רציני, הוא כל הזמן היה דפוק. מאז שאני זוכרת אותו
"זרקי על עצמך משהו ונצא." הוא זרק עלי חולצה מכופרת שלו וגופיה.
-"זה לא חשוף הארי? ולאן יוצאים?"
הארי, מאז ומתמיד, היה מסתכל על מה שאני לובשת, הוא היה חלק מזה. לא ללבוש חשוף, פעם הוא תפס אותי לובשת חצאית מיני בחוץ, בשבילו זה היה כמו סוף העולם.
"אכפת לך מחשוף? אנחנו הולכים להקליט שיר עם אד."
-"לא, לא אכפת לי מחשוף אם לא אכפת לך." לקחתי חצאית קצרה וחזייה עם ניטים (מהחולצות האלה של האמריקאיות שנראות כמו חזייה) ונכנסתי למקלחת, נכנסתי לתוך העקבים הכי גבוהיים שלבשתי אי פעם ויצאתי מהמקלחת. מרימה את השיער לקוקו גבוה.
-"היי." אמרתי, מורחת אודם אדום על השפתיים שלי מול המראה, הארי הסתובב -"מה לעזאז-"
-"מה?" חייכתי אליו, שמה עליונית כדי להסתיר את הידיים שלי. רק אם בראד וריילי היו כאן כדי לצחוק על הארי, "פאק." הוא התיישב על המיטה והסתכל עלי, "מצטער בייב את פשוט-"
-"חשוף מדי?"
"זה מושלם מדי."
-"באמת הארי? פעם היית-"
"פעם הייתי." הוא נשך את השפה התחתונה שלו, מסתכל עלי, לא נוח לי.
-"טוב אתה בא?" התקדמתי צולעת לכיוון הדלת-הושטתי את היד אל הידית של הדלת והיא בדיוק נפתחה, ככה שיצא שהתנגשתי בנייל, "אוי אלוהים, אני מצטערת." כיסיתי את הפה שלי וניסיתי לעצור את הצחוק המתפרץ.
-"זה בסדר," הוא צחק. "את.. נראית מדהים."
-"נייל." הארי התקרב אלינו וחיבק אותי מאחורה, יצאתי מהחדר וליאם עצר אותי, מסתכל על מה שאני לובשת, -"מה זה הארי הרשה לך לצאת ככה?"
לא נעים לי להגיד אבל, חברה של ליאם הייתה רקדנית, אפשר לחשוב עם מה היא הייתה הולכת. "אהה יש בעיה עם זה?"
-"לא, תשמרי על עצמך אל תתני להארי לעשות מה שבא לו." הוא לחש לי, הארי בא ושילב את ידי בידו, אני חושבת שהתלבשתי מוגזם מדי. עוד טעות שתלך איתי כל הדרך.