סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 118:))

-"לא אני לא אצא מפה כי אני אוהב אותך."
אני לא אקח את האוהב הזה, אני לא אתן לו חיים, אני פשוט.. לא יכולה ליפול בשבילו עוד הפעם. הוצאתי הכל בפניו של הארי, את כל מה שישב לי על הלב.
שילבתי את ידי, מניחה את כל הצינורות בצד ונושמת
היה שקט
שמתי לב שג'יין לא באה לבקר אותי, אולי היא כן באה אבל לא ידעתי. -"אתה יכול להעביר לי- לא משנה." רציתי את האייפון אבל הוא היה רחוק ממני, ואז נזכרתי שאני בכלל לא מדברת איתו. הוא הזיז את הכיסא לאחור, קם והביא לי את האייפון.
"תודה." אמרתי בשקט, -"מה?"
סימסתי לג'יין שתבוא כדי שאני לא אשאר עם האדיוט הגמור הזה פה. כי הוא לא ממש נראה כאילו הוא הולך לעזוב את החדר בזמן הקרוב. 'בדרך.' היא שלחה לי. הנחתי את האייפון על המיטה ושיחקתי עם האצבעות והצינורות של המכשירים, מישהו צילצל אליו, הוא קם ונעמד לי החלון, פותח את הוילונות ומסתכל
"מי זה? אה כן, בסדר."
"לא מצוין, לא, לא נייל, מה עם ליאם?"
"נפרדו? למה נפרדו? בכל מקרה שום דבר לא מעניין אותי עכשיו."
"כן היא כאן, רוצה להעביר משהו? בסדר."
"היא, היא יפה כמו תמיד."
"אני כבר אדבר איתך אחי." הוא ניתק את השיחה וחזר לשבת בשקט, מסתכל עלי.

-"נייל והבנים מוסרים שתרגישי טוב." הוא ליקק את השפה התחתונה שלו והסתכל עלי, שם את המשקפיים שלו ולוקח אחורה את הכיסא כדי לקום, -"אה לא.."
"אם אתה רוצה לצאת, אני אשמח."
-"אני לא הולך להשאיר אותך לבד כאן."
הסתכלתי על התקרה הלבנה, ככה חשבתי. -"מצד שני, אם את מאושרת אז אני מאושר. וכל מה שרציתי זה שתיהי מאושרת את יודעת.. אז אני אלך לקנות לי לשתות, להביא לך משהו?"
-"לא." צחקתי כשבקול שלי טיפת לעג.
הסתכלתי על רגליו הארוכות וההליכה שלו, הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת.

-"דאגתי לך! ישבתי כאן כל יום עם הארי והוא דיבר עלייך כל כך הרבה, איך את מרגישה?" ג'יין נכנסה לחדר עם שקית והוציאה את הסוכריות שאני הכי אוהבת ועוד כמה דברים שאני אוהבת, "מצויין, טוב מזה לא יכול להיות." אמרתי בציניות, היא הסתכלה על הידיים שלי ונגעה בחתכים בעדינות, -"למה?" היא שאלה
הכנסתי את ידי מתחת לשמיכה, שותקת.
-"בסדר אני לא אדבר איתך על זה, הארי הרגע יצא מפה או שדימיינתי?"
"כן…"
-"לאן הוא הלך? וההורים שלך בחוץ אמרו לי שהם יחזרו עוד מעט."
"הוא הלך לקנות משהו לשתות. נמאס לי ממנו"
היא פתחה את השקית עם הממתקים והביאה לי, -"איך ידעת?"
"הארי." עכשיו הכל ברור,
הוא גם סיפר לה מה אני אוהבת, ברור. היא התיישבה והסתכלה עלי לועסת בקושי, -"אם ידעתי שקשה לך לאכול דברים כאלה לא הייתי מביאה. מה נותנים לך לאכול כאן?"
"הדבר האחרון שאכלתי היה לפני שבועים וזה היה פיצה."
היא נאנחה והרימה את ראשה כשהדלת נפתחה, חושפת את הארי עם פחיות קולה וקופסא מסטארבאקס. מניח אותם על השולחן ומחייך חצי חיוך אל ג'יין, פותח פחית קולה
הסתכלתי עליו כל הזמן הזה שהוא דיבר עם ג'יין, לא ממש מקשיבה לשיחה
רק מסתכלת עליו, הוא היה יפה, העיניים, הגומות, השפתיים, אני שונאת את זה שאני אוהבת אותו. הוא העביר אלי מבט מחייך -"הבאתי לך את הכרמל מקיאטו שאת אוהבת."
"כן, תודה." אמרתי
הוא נשך את השפה שלו ונשען על הקיר, -"את בטוחה שאת רוצה שאני אשאר, כי נראה לי שאת צריכה לנוח." ציפיתי שמשפט הזה יצא מהפה של הארי אבל יצא ההפך, ג'יין אמרה.
"את, את לא מפריעה או משהו.."
-"אני חושבת שאני אזוז." היא קמה, מחבקת אותי חיבוק קצר ושולחת להארי מבט של להתראות.

האחות נכנסה לחדר, מסתכלת עלי ועל המכונות שממשיכות לצפצף, -"איך את מרגישה?"
"לא יודעת."
היא שלחה את ידה על המצח שלי והכניסה לי מד-חום לפה, -"אני חושבת שאני צריכה לנוח."
"אהא" היא הנהנה, הוצאתי את המד חום -"בלי אורחים." הסתכלתי על הארי, "שעות הביקורים נגמרו אבל הוא אמר שהוא רוצה להישאר."
-"אני רוצה לנוח." החזרתי את המד חום
הארי לקח את הדברים שלו בשקט ויצא מהחדר.
-"38, אני אביא לך כמה כדורים עכשיו, את חייבת לשתות אותם כל יום במשך שבוע שלם מהיום- בוקר וערב, שני כדורים, יש מצב נשחרר אותך הביתה היום." היא חייכה אלי ויצאה מהחדר.

אחרי חצי שעה היא חזרה עם הרופא הצעיר, הוא בדק אותי והוריד ממני את כל הצינורות, ומנתק את המכשירים
לקחתי את הכדורים,
הוא הסתכל עלי ביחד עם האחות, מעביר לה מבט -"המצב שלך משתפר, אני חושב שהכדורים יעזרו לך. המשפחה שלך מחכה לך בחוץ, אם קורה משהו או שאת מתחילה להרגיש משהו, תופעות לוואי או כל דבר אחר לא נורמלי, תזמיני ביקור רופא או שפשוט תבואי לכאן, תרגישי טוב." הוא אמר, מניח כרטיס על המיטה שלי ויוצא מהחדר ביחד עם האחות.
"עזרה לנערים במצוקה" מספרי טלפון של בתי חולים ופסיכולוגיים, לקחתי את הכרטיס ונכנסתי לתוך השירותים כדי להחליף בגדים
כשיצאתי ראיתי את אמא עומדת ומסתכלת עלי, מחבקת אותי חזק ולא עוזבת

כשיצאנו מהבית חולים לא ראיתי את הארי יותר,
נכנסתי למכונית ונצמדתי לחלון, -"אתה רואה למה היא נהפכה?" שמעתי את אמא לוחשת לאבא, "אני עשיתי את זה?"
-"לא. אני אומרת שהרסו אותה. את הילדה שלנו"
"אני אשם?"
-"זו גם הילדה שלך בנוסף להכל! איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" הם התחילו לריב,
"קימברלי את שומעת? אני אוסר עלייך לצאת עם בנים. לא יקרה יותר, לא אכפת לי שאת בת 18. את הילדה שלנו ואנחנו רוצים ש-"
"אבא תפסיק." היילי עצרה אותו, אני לא התערבתי, אפילו שהם רבו עלי. לא ראיתי את עצמי נכנסת לריב הטיפשי הזה, אני לא חושבת שאכפת לי ממישהו עכשיו.

הם המשיכו לריב גם כשהגענו הביתה, עליתי למעלה ונכנסתי לחדר, סוגרת את הדלת ונוחתת על המיטה
-"קימברלי," שמעתי את אמא עולה במדרגות,
-"קימברלי מתוקה, אני ואבא החלטנו ש-"
"לא אכפת לי מה אתם החלטתם, אני חיה את החיים שלי ואתם חיים את החיים שלכם, מה קרה פתאום לאבא שהוא רצה לעבור לכאן? להרוס הכל, להפסיק לדבר איתנו, בקושי הוציא מילה אחת. כל הזמן בעבודה, אין לו זמן בשבילנו בכלל, הלוואי והייתי מתה כמו שהארי אמר. אני מביאה רק צרות למשפחה הזאת." הוצאתי את כל הכעס לתוך הכרית, צרחתי.
-"אהובה שלי, אני ואבא החלטנו לטוס לאוסטרליה בכריסמס."
"אוסטרליה?" קמתי מהמיטה, "אז את תעשי מה שאבא אומר לך? את יודעת, כשאני והארי היינו ביחד הוא היה אומר לי מה לעשות ואני כמו השפוטה שלו הייתי עושה. מה פתאום אבא אומר אז עושים?"
-"זה אבא שלך איך את מדברת?"
"נמאס לי ממה שקורה מסביבי, את לא שמה לב? למה אף אחד לא יכול להבין אותי?"
היילי נכנסה לחדר והסתכלה עלי, -"אנחנו מבינים שאת עוברת תקופה קשה. אנחנו מנסים למצוא לזה פתרון ולעזור לך."
"לפני שניה אבא לא הוציא מילה, בקושי דיבר איתנו. כל היום עבודה, אמא גם כן, וגם את בעבודה. אני לבד עם החיים הדפוקים שלי והארי שלא עוזב אותי." אני צריכה לשים לזה סוף, ללכת ולראות מה קורה.