סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 117:))

נכנסתי לחדר וביקשתי שלא יכנסו בזמן הקרוב.
נעלתי את הדלת והתיישבתי על המיטה, המחשב על רגליי, מפעילה את הסרטון המזעזע הזה שלי ושל הארי, עם דמעות בעיניים שמסרבות לצאת
אחרי כמה פעמים שראיתי את כל הסרטון נעמדתי מול המראה, מסתכלת על עצמי בצורה שונה, נגעלת מעצמי. הוא הרס אותי, הוא הרס לי את החיים, מי שצילם אותנו הולך לשלם על זה. התחלתי לשנוא את עצמי. עומדת מול המראה ומסתכלת על עצמי ופשוט מכאיבה לעצמי חזק, למה קימברלי? למה? למה נתת להארי להרוס לך את החיים?
התרסקתי על הרצפה בבכי, ממשיכה להכאיב לעצמי, למה כל זה בא אלי רק עכשיו כשזה קרה לפני שנה?.
ג'יין מתקשרת אלי ואני מסננת
ועוד הפעם מישהו מתקשר אלי, ועוד הפעם ג'יין, הארי, ג'יין, הארי, הארי, הארי שולח הודעות, ג'יין שולחות הודעות, עוד הפעם היא מתקשרת ואני מסננת, -"מה? מה מה מה?" צעקתי לתוך הפלאפון,
"למה את לא עונה? אני מתחרפן פה בטיסה, עזבתי דברים שכרגע חשובים לי וללהקה אבל אני לא צריך את זה,"
-"אני לא רוצה לחיות יותר הארי." בכיתי ויללתי לתוך הפלאפון -"קימברלי תקשיבי לי טוב עכשיו, את לא פוגעת בעצמך, את לא תפגעי בעצמך את שומעת אותי? קימברלי את פה? שמישהו יעשה משהו שמישהו ישלח שוטרים ל-"
"הארי!!!"
-"אני ארצח את מי שעשה לנו את זה!"
"אתה עשית לנו את זה, אתה" המשכתי לבכות, -"אני לא עשיתי שום דבר בחיים כדי לפגוע בך." התחלתי לצחוק כמו מסוממת שלא מבינה שום דבר מהחיים שלה, "אני מאבדת דם, זה כדי לשלם על הטעויות שאתה עשית. תודה" זרקתי את הפלאפון, שומעת אותו צועק, בו זמנית מנסה לפגוע בעצמי עוד יותר חזק, יותר עמוק, כי זה מגיע לי. בגלל מי שאני ובגלל הטעויות שלי, הסתכלתי על הקלטת והפעלתי אותה עוד הפעם, עד שהתמוטטתי לגמרי והדם ממשיך לזרום כמו מים, לא מרגישה כלום.

נקודת מבט של הארי-

-"אנחנו צריכים לרדת, הטקס הערב."
הבנים הנהנו חוץ ממני, הקלטת לא יצאה לי מהראש, קימברלי לא יצאה לי מהראש.
-"הארי לא בפוקוס,"
"חבר, זה יעבור תאמין לי." לואי הסתכל עלי, "זה לא יכול לעבור ככה אני צריך לבטל. אני לא אבוא"
-"אבל הלהקה היא לא להקה בלעדייך הארי."
"מה לעשות שיש לי דברים יותר חשובים עכשיו מהלהקה? אני מצטער." פתחתי את הדלת ויצאתי, קורא למאבטחים ולכל אנשי היחסי ציבור, ביקשתי מהם שלא יפרסמו יותר מדי עלי, חייגתי לקימברלי והיא לא ענתה לי, התחלתי להילחץ, רק להגיע לפריז.

כל הזמן טיילתי במטוס, ללא מנוחה
ניסו להרגיע אותי וגם זאיין התקשר אלי אבל סיננתי, המשכתי להתקשר לקימברלי. לא לוותר, לא להשאיר את הפלאפון בצד, להמשיך להתקשר ולהמשיך לסמס לה, ולקוות שהיא תענה לי. רקעתי ברצפה -"תעני כבר." לחשתי בכעס
עוד ניסיון, -"מה?" היא צעקה חזק לתוך הפלאפון, היא בוכה, הקול שלה.
נכנסתי לשירותים במטוס ולקחתי נשימה "למה את לא עונה? אני מתחרפן פה בטיסה, עזבתי דברים שכרגע חשובים לי וללהקה אבל אני לא צריך את זה," צעקתי, מנסה להעביר לה תוך כדי סימן של דאגה בדבריי, -"אני לא רוצה לחיות יותר הארי." היא המשיכה לבכות, רק אם הייתי שם, רק אם הייתי איתה עכשיו
למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני כל הזמן הורס דברים?
"קימברלי תקשיבי לי טוב עכשיו, את לא פוגעת בעצמך, את לא תפגעי בעצמך את שומעת אותי? קימברלי את פה? שמישהו יעשה משהו שמישהו ישלח שוטרים ל-" התנשפתי מנסה לקחת הפסקה אבל היא קטעה אותי -"הארי!!!" הבכי שלה רק גבר, -"אני ארצח את מי שעשה לנו את זה!" הפעם התכוונתי לזה, לסכן את החיים שלי אין לי בעיה. הוא ישלם על מה שהוא עשה,
"אתה עשית לנו את זה, אתה"
היא חושבת שאני סיממתי אותה? ניסיתי להרגיע את עצמי איכשהו, -"אני לא עשיתי שום דבר בחיים כדי לפגוע בך." היא התחילה לצחוק ולבכות בו זמנית, רק אם היא ידעה כמה אני אוהב אותה. משהו חנק אותי, הרגשתי מין חנק כזה בגרון, משהו שאומר שאני טועה, אם הייתי אוהב אותה לא הייתי עוזב אותה בחיים, עשיתי כל כך הרבה טעויות "אני מאבדת דם, זה כדי לשלם על הטעויות שאתה עשית. תודה" היא נאנקה, צועקת שכואב לה, אלוהים! מה אני עושה? "קימברלי תקשיבי לי! קימברלי אל תעלמי לי עכשיו, קימברלי אני נשבע לך-" שמעתי משהו מתנפץ, זרקתי את הפלאפון על הרצפה, מתיישב על הרצפה ומתחיל לבכות, לא הייתי צריך לעזוב אותה. לא הייתי צריך לבגוד בה, איך אני אוכל להציל אותה עכשיו?
רק אם היינו יכולים לחזור בזמן…. רק אם היינו יכולים.

—

פתחתי את עיניי מהרעש של המכונות שהיו מסביבי,
מסתכלת על ידי, מחוברת לכמה מכשירים ופלסטרים על הזרוע שלי,
הסטתי מבט הצידה וראיתי את הארי ישן על המקל של המיטה, מחזיק לי את היד.
ניסיתי לקום מהמיטה אבל לא יכולתי, משהו משך אותי אחורה
-"התעוררת!" הוא הסתכל עלי, ניסיתי כמה שיותר להרחיק את עיניי ממנו, כעסתי עליו. שנאתי אותו.
ניסיתי עוד הפעם לקום, לנתק את עצמי מהמכשירים האלה שלוקחים ממני דם, האינפוזיה שמכניסה לי מים לתוך הגוף וכל החתכים שעל ידי, אני עשיתי את זה לעצמי.
-"אני כל כך מצטער אני הולך לפצות אותך כל החיים על מה שעשיתי. אני הרסתי לנו את החיים, כל הטעויות האלה, כל הרגעים שלנו ביחד." הוא דיבר ודיבר,
האחות נכנסה לחדר ביחד עם אמא, מסתכלת עלי וישר שואלת מה שלומי, -"מתוקה שלי!"
"היי אמא."
האחות בדקה את המכונות וליטפה את שיערי, -"איך עבר עלייך השבוע הזה?"
שבוע? אני נמצאת פה שבוע?
"אני, אני לא הרגשתי שעברתי פה שבוע שלם."
-"ובכן, אישפזנו אותך וחזרת אלינו, אנחנו נורא שמחים. אם מצבך ימשיך להיות כמו עכשיו, שזה אומר טוב- נשחרר אותך הביתה."
הסתכלתי מסביבי, מסתכלת על אמא ועל היילי, ואבא שעומד עם המבט התקוע שלו עלי, המבט שלא ראיתי כל כך הרבה זמן. פגשתי במבט של הארי שכסס ציפורניים, מוריד את המבט אל הרצפה, מבט של חרטה.

בבום חזר אלי העיניין עם הקלטת. "איך את מרגישה מתוקה? כל כך התגעגע-"
-"מצאו את מי שהפיץ את הקלטת? מה עם הבדיקות שלי?"
"אאאאמ…" היא גימגמה, מסתכלת על הארי ואז על אבא, -"אנחנו נצא." אמרה היילי, מושכת את אבא החוצה. משאירה אותי ואת אמא לבד בחדר הלבן והענק הזה עם המכונות.
-"בבקשה תסתכלי עלי." הוא ליטף את ידי הקרה בעדינות
הסתכלתי עליו במבט קר -"מסיבת ההפתעה שאת בראד וריילי אירגנתם לי לפני שנה." ניסיתי להיזכר, "מצאו אותה."
-"זאת היא? זאת בת?"
"היא הכניסה לשתייה שלנו סם עם שם ארוך שאני לא כ"כ זוכר, והאחרים שיתפו פעולה ומשם זה התגלגל למה שזה התגלגל, למה שאנחנו רואים בקלטת." הוא המשיך להסתכל לי בעיניים, העיניים שלו נצצו, -"זו הייתה אמילי וזה קרה באוהל, היא אירגנה הכל."
אמילי! האקסית של הארי, אני כזאת מטומטמת.
אחרי שהארי זרק אותה בשביל להיות איתי היא החזירה לו, הורסת לשנינו את החיים.
-"מתוקה שלי אנחנו נעבור את כל זה! אני מבטיחה לך" אמא חיבקה אותי חזק, הכרחתי את עצמי לא להסתכל על הארי ולעזוב את ידו בכוח, "אני מבין שאת שונאת אותי, יש לך על מה לשנוא. אבל בחיים לא הייתי מסמם אות-"
-"תפסיק לשקר לי!" צעקתי עליו -"אמא תצאי מהחדר." היא יצאה מהחדר בלי לשאול שאלות, -"אתה רואה את זה?" הורדתי את הפלסטרים, חושפת את החתכים העמוקים
-"זה מה שהייתי עושה כשהיית יוצא עם איתן, כל שבוע מישהי חדשה, מול העיניים שלי. מכאיב לי בלי טיפת רחמים! משחק לי ברגשות כאילו אני הבובה שלך. ואת האמת- מגיע לי, אני מרגישה שזה מגיע לי."
הוא הסתכל עלי בלי להוציא מילה מהפה, דמעות יורדות על פניו הלבנות, -"הייתי אחותך הקטנה אז, אבל אז לקחת אותי כחברה, פאקינג לילה אחד שינה לי את כל החיים. ניצלת אותי, בוא תוכיח שאהבת אותי, אה כן… נכון, אהבת אותי כמו שאהבת את קימברלי, ואת אמילי, ואת רג'ינייה, ואת אשלי ואת-"
"תפסיקי." הוא עצר אותי, -"תפסיק אתה לשחק בי."
"אם לא הייתי אוהב אותך לא הייתי בא לפה ולא היה לי פאקינג אכפת ממך ומהחתכים שלך, הייתי משאיר אותך מתה. בסדר? מתה."
כל מילה שלו נכנסה בי חזק, כמו כדור, כאילו מישהו יורה בי. ויורה ויורה ועוד הפעם, יורה.
"אתה מוזמן לצאת מפה," הקול שלי נחלש.