סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 115:)))

התעוררתי בבוקר לקול עצבני של ג'יימס, מנסה לעשות משהו עם הרדיו
-"איך מדליקים את החרא- סליחה! באמת! קימברלי אני יודע שלא ישנת כל הלילה ו… הקלטת… אממ, הכל יהיה בסדר. אל תדאגי! הערתי אותך?"
-"אני כזה שקרן גרוע." הוא מילמל לעצמו
קמתי כמו רובוט מהמיטה הולכת לשירותים ונועלת את הדלת בלי להוציא מילה,
מצוין, החלום של החיים שלי התגשם, מדברים איתי על הקלטת מהבוקר
אז זה לא חלום, זו המציאות ואני צריכה לעשות עם זה משהו, הסתכלתי על עצמי במראה ועשיתי פרצופים, מדמיינת שהארי מחבק אותי מאחורה
גירשתי את המחשבות מראשי ושפכתי על עצמי מים קרים כדי להעיר את עצמי
תשכחי מהקלטת. פשוט תשכחי מהקלטת, זאת לא את בקלטת וזה לא הארי, זה זוג מניו זילנד שהיה להם משעמם והם רצו להתפרסם. אז הפילו את זה על הארי ועלי, זה לא אנחנו.

ניגבתי את הפנים ויצאתי, -"אני ממש מצטער שהערתי אותך עם הרדיו המזורגג הזה." הוא חיבק אותי מאחורה, "אין לי ממש מצב רוח לזה." התנתקתי ממנו,
הדלקתי את האייפון 5שיחות שלא נענו מהארי, המספר שלו עדיין שמור בפלאפון שלי?
"אני לא חושבת שאני אצא מהחדר הזה בזמן הקרוב." התכסתי בשמיכה
-"את חייבת לצאת מהחדר הזה, את חייבת להראות לעולם שלא אכפת לך מזה." הוא ניסה לעלות לי את המצב רוח, אבל לא כל כך הצליח…

דפיקה בדלת נשמעה, -"מי זה?" צעק ג'יימס, "אני תפתח לי."
רק חסר לי שאמא תופיע לי פה ותגיד לי שנוסעים הביתה, אני לא רוצה לצאת בחוץ.

ג'יימס החליט לפתוח את הדלת, בראד נכנס לחדר וישר העיף את השמיכה שהייתה מעלי, -"מה קרה?"
"אין לי מצב רוח לזה." ניסיתי להחזיר את השמיכה אבל הוא משך אותה והפיל אותה על הרצפה, אמא נכנסה וישר קפצה עלי בחיבוק מוחץ, -"ילדה שלי, מתוקה שלי, אנחנו נתפוס את מי ששיחרר את הקלטת המזעזעת הזאת."
אוי אלוהים היא ראתה את הקלטת!
התחלתי לבכות על הכתף שלה, ג'יימס הסתכל עלי במבט מרחם וכך גם בראד, מלטף את היד שלי ומסתכל עלי "יהיה בסדר" הוא סימן לי עם השפתיים
-"כל הזמן בעיות עם הארי כל הזמן. נמאס לי ממנו למה הוא לא יכול למות?" צעקתי, לא ידעתי מה אני מוציאה מהפה, מרוב עצבים הוצאתי הכל עליו
את כל האשמה

ג'יימס הכין לי תה והשאיר אותי עם בראד בחדר, אמא אמרה שהיא תחזור עוד מעט.
ישבתי מול החלון, בוהה בשמיים האפורים והברקים בשמיים, והגשם השוטף
-"אני יודע מה את עוברת עכשיו, ואם לא שמת לב אני הייתי איתך כל הזמן ברגעים הכי קשים כשהארי היה פוגע בך אבל זה לא משנה שום דבר כי בשביל זה יש חברים."
המשכתי להקשיב לקול הרך שלו, הוא הרגיע אותי
לגמתי מהתה החם והמשכתי להסתכל על הגשם
-"אני לא אשכח את היום שראיתי אותך פוגעת בעצמך באכזריות כשהוא עזב עם רג'ינייה. הו אני זוכר אפילו את השמות שלהן."
לא שאני שחכתי את השמות שלהן, -"וכל הזמן אמרתי לך שהארי לא מתאים לך, ואת היית מתעצבנת מזה כל פעם כי בטח חשבת שאני מקנא, והייתי אומר לך להסתכל מי נמצא מתחת לאף שלך."
"מי זה היה?"
-"ריילי, זה היה ריילי. סליחה ריילי חשבתי שאני אשמור את הסוד שלך עד סוף ימי חיי אבל כנראה שלא, הוא יסלח לי על זה." הוא הסתכל על השמיים, לא הבנתי
-"ריילי? ריילי היה מאוהב בי?"
"ריילי נהרג בתאונת דרכים בחופש הגדול."
הסתכלתי על בראד ופרצתי בבכי -"מה?"
"ריילי היה החבר הכי טוב שלי ושל הארי, אפילו שהוא היה קצת לא חברותי כזה ואת שמת לב לזה, הוא תמיד כעס כשהוא שמע עלייך ועל הארי אבל הוא היה מאושר כשאת היית מאושרת ליד הארי. לא נשכח אותו"
אני לא יודעת מה היה לי יותר קשה לקבל, את זה שריילי היה מאוהב בי כל הזמן הזה ובגלל זה הוא היה מגיב בצורה כזאת כשראה אותי ואת הארי, או את זה שהוא נהרג והוא לא יחזור יותר. -"אני מצטער שהכל נוחת עלייך עכשיו."
הכל יותר מנוחת עלי עכשיו, הכל קשה כמו תמיד אבל יש דברים שעושים את זה יותר קשה.