סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 113:)

"מי זה היה?"
-"תנחש מי זה היה."
"אמא שלך? הארי?"
-"כן, הארי." התיישבתי על המיטה, לוקחת קוביית שוקולד ומכניסה לפה, -"להתקשר אליו?"
מה אני אגיד לו? מה יש לי להגיד לו?
כל הגעגוע עבר, אני לא יודעת מה קורה לי!
-"לא יודע, תדברי איתו… תשמעי מה יש לו להגיד, אולי הוא רוצה לדבר איתך על ההופעה?" ג'יימס ישר קלט
זה היה ברור מאליו שהוא ירצה לדבר איתי, אבל להתקשר אלי באמצע הלילה?
"את אוהבת אותו?" הוא שאל,
-"אני לא יודעת." מה יכולתי לענות?
"אם עכשיו הארי יגיד לך שהוא אוהב אותך, מה תגידי לו?"
-"אני לא חושבת שאני אגיד משהו, אני פשוט ארצה לשמוע אותו אומר את זה, או שפשוט להקליט את זה כי מזמן לא שמעתי אותו אומר את המשפט הזה."
"את מאוהבת בו." הוא כיבה את האור והתכסה בשמיכה,
מה אני אגיד להארי?
למה הכל כל כך קשה,
למה הוא התפרסם?
קשה לי כל כך, פעם אני אוהבת ופעם לא.
החלטתי כן לעשות את השיחה הזו, וכן להתקשר אליו.

התיישבתי במרפסת, מחכה שהוא יענה לי
בהתחלה שמעתי כל מני קולות ואז מישהו מרים את הטלפון, -"קימברלי?" שמעתי צעדים, ואז הדלת נסגרת.
"היי הארי." ניסיתי להיות אני, לא להיות קרירה ולא להיות נרגשת, אני.
-"למעשה, אנחנו באמצע האוכל עכשיו אני אחזור אלייך. בסדר?" הצורה שבה הוא דיבר, כאילו הוא אף פעם לא הכיר אותי, כאילו הוא לא היה איתי, כאילו הוא לא לקח ממני דברים שבחיים הוא לא יחזיר לי, הלהקה שינתה אותו, חיים אחרים לגמרי
"לא הארי, לא אכפת לי שאתה באמצע האוכל עכשיו, תאכל אחר כך, ואם אתה רוצה פשוט תנתק לי ואל תתקשר יותר, כי נמאס לי לחשוב עליך כל יום ולהגיד שזה נגמר ואני לא מרגישה שום דבר, ונמאס לי מההארי החדש הזה, אני פשוט רוצה לדעת למה התקשרת אלי. מה כל כך חשוב?"
-"אני באמצע אוכל-"
"זה פאקינג לא מעניין אותי באמצע מה אתה, ואני באמצע חיים חדשים אנשים חדשים מסביבי ואתה מחליט להתקשר אלי פתאום? אף אחד לא הזמין אותך. עברתי איתך כל כך הרבה ועכשיו אתה עונה לי כאילו אני הלקוחה שלך או משהו בסגנון, מה אתה חושב? אתה באמצע האוכל, נו אז מה? זה שאתה מפורסם ואתה באמצע האוכל הופך אותך לבן אדם יותר חשוב מבן אדם שהתחיל חיים חדשים כמוני ואתה מחליט להתקשר אלי. זה הופך אותך לבן אדם יותר חשוב? אה הארי?
שחכת מה עברנו? שחכת את החברים הישנים שלך? את הבית שלך ומאיפה הגעת? אני זאת שצריכה להזכיר לך את כל השיט שעברנו ביחד?"
כל הזמן שדיברתי והוצאתי עצבים שמעתי שהוא מקשיב, לא קטע אותי באמצע, שמעתי את הנשימות שלו. "אני זוכר טוב מאוד מה שעברנו ביחד-"
קטעתי אותו ואז הוא קטע אותי, -"אני הקשבתי לך. תקשיבי לי גם את" "אני זוכר הכל, אבל מזווית העין שלך את רואה שאני השתנתי, אני לא מרגיש שהשתנתי, אני מרגיש שהתבגרתי, עברתי להיות הארי הבוגר יותר והמבין את המשמעות של החיים. ואני מצטער על דברים שעשיתי בעבר, לא אמרתי שאני לא, אני מצטער על הדברים שעשיתי בעבר, אני רציתי לשמוע אותך אחרי ההופעה שהייתה לנו הערב, לשמוע איך היה."
-"היה מעולה." "היית עם מישהו שם, אני שמח שעברת הלאה."
הסתכלתי על הכוכבים והנה הדמעות עולות והחנק בגרון
-"הארי אתה זוכר אותנו?"
"כן."
עצרתי את הנשימה שלי, מחכה לסימן כלשהו משמיים, שיגיד לי משהו. -"אני צריך לסיים קימברלי, יש לך ד"ש מהבנים, בהצלחה בהמשך." טוט…טוט…טוט…. הניתוק, זה הכל באשמתי.

אני רוצה שהוא יחזור ויגיד לי שזה חלום, שיעיר אותי מהסיוט הזה, הרמתי את עצמי
נכנסתי למיטה, מכניסה את ראשי מתחת לכר הלבן, חושבת על העתיד בלי הארי, כל מה שעברנו ביחד אני לא אשכח בחיים, בין אם זה היה אמיתי ובין אם זה היה סתם, ניצול כמו שהייתי אומרת, הוא הצליח להפיל אותי. הזמן לעבור הלאה כמו שהוא עבר, אני פשוט צריכה להחלים, הזמן הוא התרופה לכל זה, מתי יבוא מישהו שיעיר אותי מהחלום הזה ויגיד לי שהארי מחכה לי למטה?
או שזה לא יקרה
כי הארי הוא לא אותו הארי
והארי לא יהיה שלי, הארי הוא דוגמא טובה לחיים, החיים באים והחיים הולכים,
ג'יימס גם נכנס לתמונה, אני אשמור אותו כמו שבראד אמר לי. לא יותר מחבר, לא יותר מחבר קימברלי.

לקחתי את האייפון והדלקתי אותו, ג'יימס כבר נחר לו, ואני כמו תמיד נתקעת.
-"הייתי בהופעה של הארי." התקשרתי לג'יין, אני יודעת, זה לא היה במקום סליחה גם, רציתי לדבר עם מישהו באותו הזמן
"מה עשיתם הפעם?"
-"לא עשינו כלום ג'יין. אני רק משתפת אותך במה שקורה לי כאן כדי שלא תגידי אחר כך שלא סיפרתי לך כלום."
"גם אני חשבתי על לשלוח לך הודעה היום."
-"על מה?"
"שלחו לי קלטת."
-"ואיך זה קשור אלי?"
"קלטת שלך ושל הארי."