סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 112:))

פגשנו את בראד בלובי, ממהרים למצוא מונית בחוץ, עוצרים לשיחה קצרה עם בראד
נופפתי לו עם היד
-"אנחנו בדרך להופעה של וואן דיירקשן."
בראד צחק וסידר את שערו, מסתכל על ג'יימס ומחייך, -"נראים טוב."
"תודה, אנחנו ממהרים." אמרתי, עוברת ליידו, הוא מין עצר אותי לשניה ולחש לי -"תשמרי עליו." בראד ראה מה טוב בשבילי ומה לא, בראד יכול להירגע, אני אשמור על ג'יימס.

היה כל כך רועש, כל הצרחות והצעקות והבנים עדיין לא עלו על הבמה.
אני וג'יימס עמדנו בשורות הראשונות, -"רועש כאן." צעקתי
"מה?" הוא צעק
-"רועש!!"
"אני לא שומע" הוא סימן לי עם השפתיים, מישהו עלה על הבמה, ראיתי אותו, זה נייל, ליאם, זאיין, הארי. הנה הארי! והנה לואי אחריו, לא רציתי שיסתכל עלי, כמה שיותר להראות אי נוכחות שם, ולא לקפוץ כמו הבנות שליידנו, הצרחות השלטים הבכי הקפיצות הדחיפות, הכל בא בבום אחד גדול.
הקול הצרוד של הארי התחיל לשיר, אחרי שהם דיברו כמה דקות, הוא הסתכל על השורות הראשונות, לא מסתכל עלי
ג'יימס החזיק לי את היד כדי שאני לא אאבד אותו שם בין כל המעריצות,
השיר הראשון, השיר החדש שיצא. little things
זאיין התחיל לשיר, הרגשתי שאני בעולם אחר לגמרי, התחרשתי.
הבנים שרו ביחד בדיוק כמה שניות לפני שהשיר נגמר, אני וג'יימס הרמנו את הידיים בקטע של הארי, זזנו מצד אחד לצד שני, הבנות שיתפו איתנו פעולה, וככה כל האולם המלא זז ביחד איתנו, "Its you, oh its you, they add up to and im in love with you, and all these little things."
הוא זז באותו הזמן איתי, שנינו באותו הקצב,
שמעתי את הנשימות הכבדות של אחד מהם, השיר נגמר,מסתכלת על הבמה ונתקעת על המבט של הארי שתקוע עלי. הצרחות חזרו, כאילו אף פעם לא עזבו את האולם הזה, הארי התקרב קצת ולקח את הבקבוק שלו, שילבתי את ידי בידו של ג'יימס והצטרפתי ביחד אל הקהל, צורחת כמו ילדה קטנה ומסתכלת על ג'יימס, הוא חייך אלי חיוך חושף גומות, החזרתי את מבטי אל הבמה, הארי הצביע עלי ואז זאיין הבין ונופף בידו, -"אנחנו רואים פה חברה ישנה." זאיין צעק, הפנים של הבנות הסתכלו עלי, לא ציפיתי לזה, זה מה שחסר לי. אני צריכה להצטער על זה שבאתי היום?
-"אפרופו מדברים על קימברלי, כאן בשורות הראשונות. השיר הזה נכתב עלייך, כפי שכולם יודעים." נייל הסתכל עלי וגם ליאם, עושים לי שלום עם היד, "שמחים שבאת קימברלי!" זאיין צעק, נראה כאילו זאיין שאף פעם לא הכרתי, זאיין חדש. החבר הישן שלי, כל הרגעים השמחים איתם חזרו אלי, ניסיתי להסתיר את עצמי וציפיתי מהארי שיגיד משהו, אבל הוא המשיך בהופעה, בלי לעשות כלום. ובלי יותר מדי מבטים.

חזרנו מותשים מההופעה, בדרך לא ראינו את בראד אז ישר נכנסנו לסוויטה, הודעתי לאמא בהודעה קצרה שחזרנו.
נכנסתי למקלחת והעברתי שם את הזמן, חושבת על מה שקרה היום בהופעה, החיוך לא ירד מפני
יצאתי מהמקלחת עטופה בחלוק הלבן שלי ומגבת על ראשי, מסתכלת על ג'יימס יושב מול המחשב הנייד שלו ומדבר עם מישהו בסקייפ, -"Kim, say hey to my mom."
אמא שלו הייתה בסקייפ, נופפתי לה עם היד והתקרבתי אל ג'יימס
-"היי, נחמד לראות אותך." היא חייכה, "כן אמא הראיתי לך את החדר? אני אעשה לך סיור." הוא לקח את המחשב והתחיל להסתובב בסוויטה, -"המקלחת, הנה המרפסת, והנה המיטה…."
"מה אמרת ג'יימס?" זרקתי עליו כרית, אלוהים! עם כמה שהוא עדין ככה הוא יותר שובב
"אמא אני אדבר איתך אחר כך. אוהב אותך" הוא ניתק את השיחה וסגר את המחשב
-"והנה המיטה שאני וקים עושים, אממ מרכיבים פאזל. כן פאזל"
"אתה מפגר."
-"אתה בלונדיני," נגעתי לו בשיער, הוא משך אותי אליו ונפלנו ביחד, צוחקים כמו שני מטומטמים, בדיוק כמו שאר הבנים, רק עם קצת רגישות, טיפה. יש בו משהו

לקחתי את הבגדים שלי והתלבשתי בשירותים
-"מישהו מתקשר אלייך." הוא קרא לי, זה היה מספר חסוי, -"הלו?"
"הלו?" שמעתי לא כל כך ברור, הקול היה קטוע כאילו אין במקום קליטה
-"הלו?"
"אנחנו צריכים לדבר. אני מתקשר מטלפון חסוי כדי שאף אחד לא יגלה מה קורה עכשיו, אני אשמח אם תחזרי אלי." הרגשתי את הלב שלי יוצא מגופי, אותו קול צרוד, הקול של הארי.