סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 109:))

-"היפיפיה הנרדמת שלי." שמעתי את קולה של אמא, מה היא עושה פה?
קמתי מהמיטה, הפוכה, זוחלת אל הארון כדי לקחת חולצה ונזכרת שהיום יש לי יום ארוך.
"אמא מה את עושה כאן?"
"הנסיך קם ב7 בבוקר, אה כנראה השאיר לך שם מכתב או משהו, עם ורד. אוו משקיען." היא עלתה על המיטה ולקחה את המכתב, לפני שהיא פתחה אותו וזרקה את הורד אני חטפתי לה אותו ושמתי אותו מתחת לכרית, -"הוא הלך?"
"הוא יחזור, הייתם ממש עייפים אתמול אה?"
-"אמא." הסתכלתי עליה במבט רציני, השיחות עם אמא, השיחות עם אמא על הבוקר. אוח
"אז איך הוא?"
-"תני לי להתעורר ואז תשאלי אותי איך הוא, חשבת על זה?"
"אני מתרגשת." או אמא חזרה לגיל ההתבגרות, אוי לא. כנראה זה הגיל שמשפיע כבר. על מה אני מדברת בכלל? ג'יימס לא לקח אותי, אני אמות משעמום.

הבושם שלו הונח על הכיור במקלחת, השפרצתי עלי כמה פעמים. עכשיו אני מריחה כמו ג'יימס, יצאתי מהמקלחת והתלבשתי, -"הוא הלך לחפש את אבא שלו והוא אמר שהוא יקח אותי."
"הוא לא רצה להעיר אותך."
-"קראת את המכ-"
היא קטעה אותי "לא."
"אמא!"
-"אני נשבעת."
"מה את עושה כאן בכל מקרה?"
-"באתי לבקר אותך ולקחת אותך למטה לאכול."
"תרדי אני כבר אבוא." פתחתי לה את הדלת, היא קמה ויצאה. נאנחתי, סוף סוף חופש!
היא מדברת כל כך הרבה, גם כשהיא לא מדברת, אני מדמיינת אותה מדברת.
קפצתי על המיטה והוצאתי את המכתב
לא רק אני הרחתי כמו ג'יימס, גם המכתב.

-"אוסטרליה, אני מסתכל עלייך עכשיו וכותב את זה.
חשבתי עלייך כל הלילה, החלטתי ללכת לבד ולחפש אותו כי אני יודע שאת עייפה. נקווה שנמצא מישהו, מתגעגע, ג'יימס."

הכתב שלו היה מחובר, מושלם. הדלקתי את האייפון ויצאתי מהסוויטה, נועלת את הדלת ביד אחד וביד השניה כותבת לג'יין הודעה
-"הוא הלך בלעדיי. לפחות הוא השאיר לי מכתב עם ורד." הוספתי סמיילי של לב ושלחתי לה, אני לא הולכת להשוות בין המעשים של ג'יימס למעשים של הארי, כי הארי לא היה עושה את אותו הדבר.
והנה אני משווה ביניהם.

התיישבתי ליד אמא והזמנתי לי טוסט עם תה בטעמים,
-"אני הוזה או שזאת המציאות?"
"מה?"
-"תה בטעמים קימברלי?"
"ג'יימס אמר שהוא אוהב."
-"אם, ג'יימס אמר אז ג'יימס אמר."
האייפון הואר וביחד התקבלה הודעה מג'יין, 'הוא הלך לאן?'
'הוא הלך לאינשהו, הוא כתב לי מכתב.'
-'הבנתי שהוא כתב לך מכתב, אבל איזה מין גבר לא יגיד לבחורה לאן הוא ילך?'
אני מריחה קנאה?
'הוא אמר לי לאן הוא הולך.' החזרתי לה הודעה, הארוחה שלי הגיעה. התחלתי לאכול אבל אז היא הייתה צריכה להפריע 'אז מה כואב לך להגיד לי לאן הוא הלך? אני יאכל אותו?'
-'אני שומעת קנאה בדברים שלך וזה לא מוצא חן בעיניי, פשוט תגידי שקשה לך שאני מוצאת מישהו כל חמש דקות ואת לא יכולה להתגבר על השמן מכיתה ב' שאכל לך את התפוח.'
'אני חושבת שאת מקנאה.' היא שלחה לי
-'במה אני אקנאה? בזה שהארי כתב על ג'יין שיר או? בזה שהארי שכב איתך?' שלחתי לה, מנסה לעקוץ אותה.
'את כלבה.'
אוח! הנחתי בעצבים את האייפון על השולחן ועזבתי את האוכל,
היא מקנאה בי. אני מרגישה את זה, חברה אמיתית הייתה אומרת לי את האמת, אבל היא מחפשת עם מי לריב. היא לא תהרוס לי את זה, היא לא.

אמא שמה לב שקרה משהו, אין לי כוח לאף אחד עכשיו. הרמתי את עצמי וקמתי,
חושבת שאני יכולה ללכת בשקט משם
בום!
-"אולי תסתכלי לאן את הולכת?"
נפלתי על הרצפה, ביחד עם המלצר שלנו- מה יהיה איתי ועם מלצרים?
כולם הסתכלו עלי, קמתי מהרצפה מנערת את עצמי כמו כלב אחרי מקלחת, אני אסון.
"אולי אתה תסתכל לאן אתה הולך? משוגע." האצתי את ההליכה שלי ואמא אחריי, נכנסת למעלית ולוחצת על הכפתורים והדלתות נסגרות, זאת אשמתי, אם לא הייתי שולחת לג'יין הודעה זה לא היה קורה,
אם לא הייתי קמה זה לא היה קורה.
אם הארי לא היה בוגד בי זה לא היה קורה,
אם הארי לא היה מתקבל לאקס פאקטור זה לא היה קורה.
אני עדיין חושבת על הארי, אני צריכה מישהו שיעצור אותי.

נכנסתי לסוויטה עושה את דרכי למקלחת, נכנסת ביחד עם הבגדים ונועלת את הדלת,
המים זרמו וכך גם המחשבות בראשי, חשבתי על כל כך הרבה דברים
העברתי שם כמה שעות, מתחת למים
זה הרגיע אותי.

-"קימברלי?"
שמעתי קול, סגרתי את הברז ועטפתי את עצמי במגבת.
"מי זה?"
-"זה אני." פתחתי את הדלת של המקלחת וראיתי את ג'יימס עומד, פוקר פייס
התנפלתי עליו בחיבוק לא צפוי ורטוב,
-"אני מצטערת שהרטבתי אותך." התנתקתי ממנו
"זה, זה בסדר."
-"מה קרה? מצאת משהו?"
"לא מצאתי כלום, הלכתי לכל מני מקומות, מה איתך? את לא אמורה להיות עם אמא שלך למטה?"
-"בלאגן." הוצאתי אנחה והתיישבתי על המיטה, מנסה לייבש את השיער הרטוב שלי
"מה קרה?" הפרצוף המודאג שלו הסתכל עלי,
-"כלום, הכל בסדר. בלאגן אצלי."
"את לא תכעסי אם אני אגיד לך שקניתי לנו כרטיסים להופעה של וואן דיירקשן לעוד יומיים?"
מה?
מה לעזאזל ג'יימס?
למה הוא קנה כרטיסים להופעה שלהם? לא מספיק הבעיות וכל הבלאגן עם הארי עכשיו גם הופעה?
-"לא אני לא אכעס אבל, למה?" ניסיתי להרגיע את עצמי, לא מספיק ישבתי שעות במקלחת כדי להרגיע את עצמי עכשיו עוד הפעם זה קורה, אני עושה באש. בסוף אני אתפוצץ
"כי חשבתי שאת תשמחי,"
-"אבל אמרתי שאני לא מעריצה." התחלתי את המשפט בצעקה ולאט לאט הורדתי את קולי בהדרגה
"אבל אני חשבתי שתשמחי, ובו זמנית חשבתי שתכעסי עלי. אם את לא רוצה לא צריך, בזבזתי את הכסף על סתם."
-"אתה מנסה להיות רומנטי והכל אבל…"
"אבל זה אני כבן אדם. רציתי לשמח אותך."
-"אני שמחה."
"את לא נראית שמחה."
-"אבל אני שמחה." הוא נעמד ליד המרפסת ומלמל לעצמו משהו ואחר כך זרק את הכרטיסים על המיטה, "אין לי מה לעשות עם זה."
-"אז אני פשוט אזרוק את זה?"
אלוהים הוא מעצבן אותי.
"לא, פשוט קח את זה ותרחיק ממני."
-"את יכולה בבקשה, לא להוציא את הכעס שיש בך עלי? אני אודה לך."
-"אולי תביני כשבן אדם בא אלייך בטוב, ורוצה רק שתיהי שמח-"
"אבל בן אדם שרוצה שאני אהיה שמחה לא קונה לי כרטיסים להופעה של וואן דיירקשן! אלוהים, אתה כל כך מפגר!" צעקתי, יצאתי משליטה
אני כבר לא אחראית לזה. התמוטטתי על הרצפה במקלחת ונתתי לכמה דמעות של כעס לרדת. זה לא היום שלי
הרי הוא ידע שהארי, נמאס לי לחשוב.
הוא פתח את הדלת והסתכל עלי, -"תעזוב אותי." קמתי מהרצפה החלקה, נזהרת שלא להחליק, מנסה לעבור אבל הוא לא נותן לי, הוא עצר אותי ותפס את פני בעדינות
-"אתה לא המאבטח שלי או משהו, תזוז."
פלאשבאק מהיום שהארי הרגיז אותי ולא נתן לי לעבור תקף אותי בבום אחד גדול, -"אני לא רוצה לפגוע בך כמו שהאחרים פגעו בך. אני מציע עזרה"
"אני לא צריכה עזרה, אני שמחה. אתה לא רואה?" חייכתי חיוך גדול ומזויף, אולי הייתי צריכה להיות קצת עדינה איתו, יצאתי מהסוויטה וירדתי ללובי. מחכה שפיטר פן יקח אותך לארץ לעולם לא.

ג'יין הייתה לי, לפחות.
הייתי יכולה לדבר איתה אבל היא לא הכי הבינה אותי, וזה מה שמעצבן אותי.
אבל ג'מה-
הו ג'מה! אני מתגעגעת אליה כל כך, היא היחידה שהבינה אותי, כל הזמן שהייתי עם הארי, שזה ממש מאז שאני זוכרת את עצמי בעולם הזה, היא הייתה מדברת איתי על דברים שאף אחד לא היה מבין ולא היה מדבר איתי. אבל עכשיו אין ג'מה ואין אף אחד.
קול בתוכי אמר ללכת לג'יימס, אולי הוא יבין?
מה הוא יבין הוא בן, ובנים לא מתעייני- אתמול הוא דווקא כן התעניין, איך אני יכולה לקפוץ מהר למסקנות ככה?
אני אפילו לא מכירה אותו מספיק. אני צריכה ללכת להתנצל ולדבר איתו, על מה שמפריע לי. בשביל זה יש אחים, לא?
ככה הארי היה אומר…