סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 108:))

אני חושבת שעברנו את כל המתקנים שהיו שם, מרוב עייפות אני כבר לא זוכרת
ג'יימס עמד ושילם על האוכל שהזמנו, אני עמדתי כמה מטרים ממנו והסתכלתי עליו, הוא נראה כזה חמוד, השיער הבלונדיני שלו והגוונים החומים, העור הלבן שלו, הוא כזה עדין
הוא הסיט מבטו לעברי, מחייך חיוך חושף שיניים שגרם לי פשוט לצחוק
-"מה זה?" הצבעתי על השקית שהוא החזיק, "תה בטעמים." הוא התקרב אלי, תה בטעמים? קלאסי.
יצאנו מהמתחם ההוא, עושים את דרכנו למלון, "מחר נלך לעיר, אני מניח שאת כמו כל הבנות אוהבת שופינג."
-"נה" סיננתי לעברו, "באמת? אני חשבתי שאת אוהבת. את נראית כזאת"
-"אל תסתכל עלי יותר, חבל עליך."
"את מאיימת עלי?"
-"אני אומרת לטובתך, המראה שלי רק מזיק לאנשים."
לא אמרתי את זה כדי לקבל מחמאות וכדי שיגידו לי ההפך, שאני יפה וכו', כי אני יודעת שלא. לא יודעת מה ניסיתי להגיד לו בזה, נכנסנו למעלית, הוא לא הוציא מילה אחרי מה שאמרתי לו.
-"לפחות יש מישהו שאוהב את היופי שלך." הוא מלמל, שמעתי את זה. "אמא שלי?"
-"כן." הוא ענה,
או. נשענתי אחורה בהפתעה, -"היא בעצמה אומרת לי לעמוד ולהסתרק להתאפר וכל השטויות האלה."
"אני אוהב את היופי שלך." הוא קטע אותי, שתקתי בלי להסתכל עליו, -"מביך." אמרתי, -"אנחנו לא הולכים לעשות פה שום דבר נכון?" המעלית נפתחה, תודה לאל.
הוא צחק צחוק מתגלגל, אני מתחילה לחבב אותו- וזה לא אומר כלום, בינתיים.

דווקא כשאני עייפה בחוץ, אני ממש לא עייפה בחדר.
שאף אחד לא יחשוב מעל הקו האדום בסדר?
נחתתי על המיטה מסתכלת על ג'יימס מוריד את החולצה שלו מול המראה ומחייך אלי, -"מה הקטע עם וואן דיירקשן?"
"סתם, מעריצה." שיקרתי במצח נחושה.
איך אני אספר לו עכשיו? אני אפילו לא מכירה אותו, בקושי. אני יודעת עליו שני דברים:
1.שהוא לא עצלן
2.שקוראים לו ג'יימס.
מצוין. שני דברים סופר חשובים.

הוא נשכב על המיטה ואני נשכבתי לידו, הסתכלנו אחד לשניה בעיניים, יותר נכון אני הסתכלתי עליו. מה אני עושה עם מישהו זר במיטה? הארי היה מתחרפן אם הוא היה שומע את זה- שומע?!
אם הוא היה מדמיין אותי עם מישהו שאני מכירה יום אחד. ישנה איתו ביחד.
הוא קודם צריך לעבור אצל הארי כדי להיות איתי, ככה זה היה פעם, כל אחד היה אנס בעיניו של הארי, עכשיו הוא בקושי זוכר את השם שלי.
"את מאמינה בגורל?" עיניו הירוקות הביטו בי, -"כן."
"מה שקורה עכשיו זה רק גורל, תחשבי- אני את אותה תחנת רכבת, פריז. להוואי, אותה טיסה, אותו בית מלון." הוא הסתובב עם הגב, מסתכל על התקרה, מתקשה להאמין למה שקורה עכשיו.
-"כן אה…" בלעתי רוק, מאיפה אני באמת יודעת אם הוא לא איזה אנס או רוצח?
לא משנה מה אני אחשוב. פשוט יחזיר אותי לשאלות המטופשות שלי.

-"קימברלי. 18, אוסטרליה." התרוממתי והתיישבתי ישיבה מזרחית, מושכת אותו לישיבה
"ג'יימס, 17 וחצי, בריטניה."
אני לא מאמינה שהוא קטן ממני בחצי שנה, -"מגניב."
"אני רוצה לספר לך משהו."
-"תספר."
"ההורים שלי גרושים, את האמת אני לא באתי לנפוש כאן, באתי לחפש אותו." הסתכלתי עליו במבט מופתע, "שלא תביני לא נכון. אני כן רוצה להמשיך להיפגש איתך ולצאת איתך, אני באתי לחפש אותו."
-"גם לי יש משהו לספר לך."
הוא הסתכל עלי במבט של תמשיכי,
-"הסיפור עם וואן דיירקשן הוא, האמת היא שאני לא מעריצה."
-"אני והארי סטיילס, לא משנה אם אתה לא מכיר, היינו חברים ממש מגיל קטן ואני הייתי מאוהבת בו ו…" עצרתי ולקחתי נשימה, -"יצאנו ביחד וקרו דברים ולא יכולתי להמשיך להיפגע אחרי שגיליתי שהוא בוגד בי. אז השיר ששמעתי היום במטוס, נכתב עלי."
"נכתב עלייך?"
-"כן אני יודעת, זאת אומרת אני כל כך מבולבלת."
"הוא עדיין אוהב אותך?" הוא נראה כאילו קשה לו לבלוע, -"אני לא יודעת, אולי?"
-"הוא בגד בך? איזה דברים קרו?"
לא ידעתי שבנים מתעניינים בדברים כאלה, זאת אומרת- זה לא אמור לעניין אותם, חפירות של בנות. -"דברים ש.. דברים קרו."
הוא עצר אותי ועשה פרצוף שהבין את כל הקטע, זה היה כל כך מביך. לדבר על זה עם בנים אף פעם לא יצא לי.
"מה שיש לי להגיד על זה שהוא חתיכת בן ז-"
-"כשהיו מקללים את הארי הייתי מרגישה דקירה בלב אז אתה מוזמן לקלל אותו כמה שבא לך עכשיו."
אחרי ששמעתי את כל האוצר קללות של ג'יימס, הוא אפילו הלחין את זה!, ראיתי כמה בריטי הוא. הוא צחק
גורם לי לצחוק את הצחוק המפחיד שלי, אני מודה. יש לי צחוק מפחיד
-"את מדהימה." הוא הסתכל עלי
אני לא רוצה שדברים יתגלגלו כבר ביום הראשון, -"אני עייפה, יש לנו יום ארוך מחר." משכתי את השמיכה אלי והתכסתי, אני כן רוצה לעזור לו למצוא את אבא שלו, אחרי שגיליתי בו הרבה צדדים שונים שלאחרים אין, ואחרי שגיליתי שאהבה באה מכל מקום ובכל מקום, היא לא תמיד כזאת אכזרית ומלאה בכאב. לפעמים היא פשוט מלאה ב… אהבה.