סיפור ליום הזיכרון.. חווה את הכאב מחדש.. פרק 1

"אהובי עשית לי את היום הולדת הכי טובה בעולם" אמרתי ונישקתי את שפתיו של סהר
אתם בטח שואלים את עצמכם מי אני..
קוראים לי ענהאל אני בת 16 היום בדיוק עכשיו, אני בגובה ממוצע 1.60 שיער שחור פחם עד הכתפיים חלק, ופוני בובה המדגיש את עיניי התכולות כמו אוקיינוס, אף כפתורי שפתיים מצויירות
סהר הוא חבר שלי כבר 4 חודשים , הוא כיתה יב' אני כיתה י' אנחנו כבר בסוף שנה, הוא בן 18 והוא גבוה שיער שטני עיניים ירוקות גוף שרירי, הוא האהבה שלי בחיים..
יש לי 5 חברות טובות הן חגגו לי יום הולדת בבוקר ואתמול חגגו לי כל המשפחה חוץ מאבא וליאור אחי הגדול הם בצבא, התבאסתי אבל חגגתי הכי כיף שיכלתי הם שלחו לי ברכה זה גם משהו והתקשרו אליי, אחרי שחברות שלי חגגו לי נסעתי עם סהר לחגוג, הם הפתיעו אותי
קמנו מהמסעדה והלכנו לכיוון המכונית , צלצלו אליי לטלפון זאת היתה אמא , מה היא רוצה?אני ואמא אף פעם לא היינו בקשר טוב, אני וליאור אוהבים את אבא יותר.. "הא אמא" עניתי וחגרתי חגורה, "מתוקה בואי הביתה בלי יותר מידי שאלות" אמרה וסיימנו לדבר,
"סהר אמא שלי רוצה שאני אבוא הביתה אז נבוא אליי?" הוא הנהן בראשו והתחלנו בנסיעה, קיבלתי אסמס מחברה שלי אדווה 'חיים משתתפת בצערך.. מצטערת.. אני אבוא בערב' רשמה
"סהר תראה מה אדווה שלחה לי" אמרתי והקראתי לו, הוא לא הבין ואמר "זה בטח טעות" המשכיו בנסיעה, הגענו הביתה וראינו מלא מכוניות של הצבא מחוץ לבית, ליאור ואבא באו לחגוג לי?? איזה כיף הם באו , אני מתגעגעת אליהם כבר שבועיים שלא ראיתי אותם!! חייכתי אל סהר ונכנסנו לבית, נכנסתי מהר וראיתי הרבה חיילים בבית חיפשתי את ליאור ואת אבא, "אמא איפה ליאור ואבא?" ובדקתי בכל פינה שהיה חייל, אמא שתקה וישבה על הספה, התקרבתי לספה וסהר עמד בצד
"אמא איפה הם?מה כולם עושים כאן?" שאלתי ולא הבנתי… אני לא מבינה אמא לא עונה זה משגע אותי!! הגיעה אישה עם מדים והתיישבה לידי "ענהא..קוראים לי סיוון אני מצטערת לבשר לך מקודם היה פיגוע אבא שלך וליאור היו שם באותו זמן, ליאור נמצא בבית חולים הוא יגיע עוד מעט אי אפשר לבקר אותו, אבל אבא.. אבא שלך נהרג.." אמרה ודמעות ירדו מעיניי נפלתי על הריצפה וצעקתי "לאאאאאאא" ובכיתי דמעות מרות, אמא בכתה גם וחיבקה אותי חזק, "זה לא יכול להיות, אני לא רוצה להאמין.. אבא שלי חי את סתם אומרת" אמרתי ורציתי להמציא לי מין דמיון כזה ולברוח לשם לברוח מהמציאות הרי זה לא יכול להיות זה היום הולדת שלי, אבא שלי חי היא סתם אומרת.. סהר התקרב אל כיווני וחיבק אותי חזק והתיישב איתי על הריצפה ולא שחרר את חיבוקו "את משקרת בבקשה תגידי שאבא שלי חי, לא יכול להיות איפה הוא וליאור!!" צעקתי וכל פניי התמלאו בדמעות כואבות, הגרון שלי כואב דוקר.. אחד האנשים מהצבא הביא לי כוס מים, שתיתי ורק דמעות ירדו מעיניי אחרי שעות ארוכות של בכי עליתי לחדרי, אמא לא זזה מהסלון והרבה אנשים התקבצו בבית, אני היתי בחדר סהר עלה איתי, לא השאיר אותי רגע לבד..
"רק היום אבא התקשר ושלח לי הודעה ואמר לי מזל טוב" אמרתי ודמעות לא הפסיקו לרדת מעיניי
"אני יודע.. ענהאל אני כאן בשבילך" אמר סהר וחיבק את גופי ולא שחרר
רק בכיתי, לא אכלתי לא כלום, רק בכיתי.. המשפחה וחברות עלו לחדר שלי והביאו לי ולסהר לאכול ולשתות, "אני לא רוצה" אמרתי וסתכלתי על חולצתי השחורה הקרועה,
"ענהאל מחר הלוויה את חייבת לאכול, את הורגת אותך מבפנים אבא שלך תמיד אהב אותך ותמיד יאהב אותך הוא לא כאן מוחשית אבל הוא תמיד כאן שמור בלב שלך, תמיד כאן בשביל להיות איתך בכל רגע קשה, כל רגע משמח, כל רגע עצןב, כל רגע ורגע, אני יודע שזה קשה אבל את תראי את וליאור הדבר היחידי שנשארתם לאמא שלך," אמר סהר וניגב את דמעותיי שירדו ללא הרף
המשכתי לבכות ואמרתי "זה כואב חלק מהלב שלי נתלש, אני לא מעכלת את זה עדיין אני כל רגע מחכה שיכנס בחדר ויפריע לנו באמצע נשיקה ויחבק אותי וינשק אותי, יגיד לי לילה טוב, אני רוצה רק פעם אחת , בבקשה" אמרתי ודמעות ירדו מעיניי
איך היום הכי מאושר בחיי הפך ליום הכי עצוב וכואב בחיי… במקום לחגוג יום הולדת 16 אני בוכה ומתייפחת בבכי מר וכואב.. הגיע הערב, לא נרדמתי, המשיכו להגיע אנשים לבית, הכאב עצום ומרגישים בריקנות של אבא.. אבא בבקשה אם אתה שומע אותי, תחזור תחזור בבקשה.. אם אתה לא חוזר למה לא נפרדת ממנו לפני? תיקח אותי איתך! מה החיים שלי שווים כאן בלעדייך? אבא בבקשה, ואני בוכה בוכה בתוך עצמי, זה כאב שאף אחד לא יבין, לא אדווה לא מעיין, לא הדר לא אף אחד, רק המשפחה תבין, רק אדם שחווה את זה יבין, כל שנה ביום הזיכרון אני היתי עצובה אפילו שזה לא היה קשור למשפחה שלי, למה?? ה' זה המתנה שלי ליום הולדת שלי? אבא שלי היה הבן אדם הכי טוב שאני מכירה.. בבקשה אלוהים.. תחזיר אותו..
ליאור הגיע בערב עם סריטות על ידיו קפצתי עליו בחיבוק ובכיתי, ליאור לא בכה, הוא היה החזק מבינינו , אמא בכתה ושקעה בספה לא זזה, נשארה עם כל האנשים שבאו לנחם , כל הסיפורים שהם סיפרו רק כאבו יותר, הכאב היה עצום ובלתי נשכח.. התיישבנו בספה מתייפכים בבכי, בכי מר וכואב ובליבנו תקווה אחת ומשותפת 'הלוואי והכל חלום רע, סיוט ' סהר הלך הביתה לא רציתי להכביד עליו נשארתי עם ליאור בתוך חיבוקו,באו כל החברים של אבא משפחה, חברים שלנו, חברים של אמא, מכרים, הרבה אנשים ולכולם משפט אחד 'משתתפים בצערכם' האנשים עושים את זה מטוב לב אבל הכאב לא יעלם, לא משנה כמה יגידו משתתפים בצערכם, את הכאב הזה אף אחד לא ישכיח..