סיפור חיי -פרק 3-
הם הסבירו לי שהוא קיבל עונש חמור ושהוא הולך לפנימייה ושפתחו לו תיק במשטרה על מה שהוא עשה והם ניסו להסביר לי על כל זה. כי עדיין הייתי בת תשע,ילדה קטנה שעברה הרבה דברים קשים בגילה. לאחר שסיימו לדבר איתי הם ליוו את ד'ר כרמן החוצה ונכנסו. הם התישבו לידי והחזיקו בידי ועטפו אותה. נרתעתי ממגע ידו של האדם שהיה ליד סוזן. היא הביטה בו בדאגה והוא רק ליטף את גבה הביט בי והנהן והוריד את ידיו ממני לאט לאט. ואחז בסוזן.
"אלמה מותק, תכירי זה נתניאל. ונתניאל הוא בעלי,הוא לא יגרום לך לאף נזק אני יכולה להבטיח לך." היא אמרה בחיוך שחשף את שיניה הלבנות והישרות. חייכתי אליה והבטתי בנתניאל שחייך אלי.
"נעים מאוד להכיר אותך, סוזן סיפרה לי עלייך הרבה". אמר נתניאל ברוך ובעדינות עם עינייו הכחולות והעמוקות.
"אנחנו חשבנו על זה הרבה, נתניאל ואני. ואנחנו נלחמנו המון כדי שאנחנו נוכל..טוב, כמובן רק עם את רוצה שנאמץ אותך ונהפוך אותך להיות הבת שלנו. מה את אומרת?". היא הביטה בי ואחזה בידו של נתניאל נרגשת ונתניאל מחבק אותה. להיות עם סוזן, זה הדבר הכי גדול שיכלתי לבקש. מאז שהוריי השאירו אותי פה הייתי לבד ועצובה אבל סוזן תמיד הייתה איתי ודאגה ולאט לאט הקשר בינינו התחזק והרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה. וכשרצו לאמץ אותי סוזן הייתה נורא עצובה.
חשבתי שאני חולמת.יכול להיות שמכאן החיים שלי יתחילו מחדש?כמו דף חלק ונקי לגמרי?. לא. הדף בחיים לא יהיה נקי וחדש לגמרי הכל יהיה מוכתם ומקומט אצלי בחיים. אבל מעט אושר בחיי אני יכולה לקבל.זה לא אנוכי מצדי לבקש מעט אהבה של משפחה ושמחה. נכון?
דמעות הציפו את פניי, אבל הפעם זה לא היה מעצב זה היה מאושר ושמחה. אני אוכל לעבור לגור אצל סוזן היחידה שאני סומכת עליה ואוהבת. הנהנתי מחייכת חיוך גדול שחושף את שיניי הקטנות והישרות. היא פלטה אנחת הקלה חייכה וקפצה עלי לחיבוק. נתניאל בא לחבק אותנו והביט בי לאישור הנהנתי והוא חיבק אותנו בחוזקה מלאת אהבה. הם אחזו בידי ,נתניאל בידי הימנית וסוזן בידה השמאלית, והובילו אותי לביתי החדש והאוהב. כשעצרנו מול הבית הוא היה גדול ויפה החלונות היו גדולים והבית צבוע כולו בצבע שמנת והגג אפור שחור.הכל היה נראה איכותי ומודרני מבחוץ. ממש הבתים החדשים, סוזן פתחה את דלת הבית שלה, סליחה שלנו. והיא עמדה שם וחיכתה לי בחיוך יחד עם נתניאל מביטים בי בשמחה. נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי צעד, צעד.
כל הבית היה יפהייפה היו עציצים שהוסיפו מעט צבע חיים לבית הלבן. הריצפה היתה עשויה מעץ, הספה בסלון הייתה שחורה והיה שטיח לבן נעים בריצפה וטלוויזיה גדולה. שולחן האוכל היה מעץ שחור חום והכיסאות גם, המפה הלבנה שהייתה על השולחן התאימה לסלון. הם לקחו אותי לקומה השניה והראו לי היכן נמצאים השירותים והחדר שלהם. הם הראו לי את חדר העבודה של נתניאל והוא אמר לי שאסור לי להיכנס לשם כי יש שם דברים אישיים של הלקוחות שהוא לא רוצה שאראה. אבל אם אבקש רשות אוכל להשתמש במחשב שלו ובממתקים שתמיד מוחבאים אצלו בתוך המגירה הראשונה. חייכתי אליו והנהנתי וסוזן העיפה לו בעיטה קלה בכתף. ציחקקתי והם הביטו בי וצחקו גם. ואז הם המשיכו והראו לי חדר מוזיקה, וחדר ריק שהם לא צריכים ועוד אחד. ולבסוף הם נעמדו בחדר סגור ואמרו לי לעצום את עיניי. עצמתי אותם וכששמעתי את הדלת נפתחת התרגשתי. כשאמרו לי לפקוח אותם פקחתי ונדהמתי,התחלתי לבכות וחיבקתי אותם בחוזקה. הם חיבקו אותי בחזרה ונתנו לי דחיפה קטנה וקלה בשביל שאכנס לחדר וחייכו.
הם נעמדו מחוץ לדלת מחבקים אחד את השני, וראיתי את חדרי. החדר היה גדול ומרווח היה לי בחדר מרפסת ושם יכלתי לראות את החצר האחורי ואת הנדנדות שלא ראיתי מקודם, הייתה לי פינה שהיו שם הרבה בובות מסודרות וליד היו שידות של ספרי אגדות ונסיכות. מול המרפסת השולחן העבודה הלבן היה שם והמיטה הוורודה והגדולה שלי הייתה עם שמיכת פליז לבנה וסדינים עם פיות וכריות בצורת לב ופרחים. הרגשתי הכי מבורכת, על הבית הזה ועל המשפחה החדשה שהגורל והחיים נתנו לי. הייתי צריכה לשירותים אז נאלצתי ללכת במסדרון לבדי, ונזכרתי שכשהייתי בבית ההוא ורציתי ללכת דרך המסדרון לשירותים רוברט היה צץ מהדלת ומכניס אותי בכוח לתוך החדר מוציא את בגדיי באגרסיביות וחודר בי בחוזקה ובכאב.
תפסתי את גופי וניצמדתי לקיר התכווצתי והתחלתי לבכות. סוזן ונתניאל רצו אלי במהירות.
"אני מפחדת, א-אני לא..לא..ל-אא..רוצה ללכת במסדרון לבד..רוב-רו-רובר-ט". אני מגמגמת ודמעות זולגות מעיניי לא מסוגלת להשלים את המשפט. רוברט היה נכנס באמצע הלילה גם כשהוריו היו בבית הוא היה נכנס לחדרי וסותם את פי ועושה את מה שהוא היה צריך הוא היה מנשק אותי בכוח והיה ממשש את שדיי בחוזקה הוא היה מכריח אותי לרדת לו עד שהוא היה גומר והייתי נחנקת. בשלב מסויים נסגרתי בחדרי וננעלתי אבל הוא תמיד מצא דרך להיכנס לחדרי ולהמשיך. לפעמים הוא היה מראה לי סרטונים של אנשים שמקיימים יחסי מין ורצה לנסות לעשות אותם עלי, ואני? אני ניסיתי תמיד לברוח ולהתחמק אבל הוא היה מרביץ לי באיזורים שלא היו בפרצוף כדי שהוריו לא יראו. פחדתי כלכך להישאר לבד בחדרי או במסדרון או בכלל. הכל בגללו. הם חיבקו אותי בחוזקה וליטפו אותי.
"שש..די,די. את במקום בטוח עכשיו אנחנו פה איתך. הכל יהיה בסדר את תראי את זה". נתניאל אמר לי בקול חלש ועדין.מלטף את שיערי.
יום לאחר מכן ראיתי את ד'ר כרמן. בדיוק כמו שהיא הבטיחה כמה ימים בשבוע. היא דיברה איתי וקבעה איתי ימים ובסוף החלטנו על ראשון,שלישי ורביעי.בצהריים. היא הביאה כמה דפים חלקים ואמרה לי לצייר את מה שאני מרגישה.הייתי מציירת ולפעמים הייתי מדברת איתה. כמו מה שפסיכולוגיות עושות תמיד מנסות להוציא ממך מידע. היא הביאה לי יומן ואמרה שאכתוב שם את כל הדברים שאני עוברת מרגישה וחווה. ורק אני היא והיומן נדע זאת. כשהיא הלכה הוריי סוזן ונתניאל בדיוק נכנסו הביתה ואמרו לי שמחכה לי הפתעה בחצר האחורי. הרמתי גבה ונתניאל הרים אותי על גבו ולקח אותי לחצר האחורי. כשהגענו והוא הוריד אותי מגבו שמעתי נביחה וזה היה כלב. הוא היה כלב 'בורדר קולי', הוא היה מהמם פרוותו היתה נעימה וחלקה וצבע הפרווה היה שחור ולבן. עיניו היו חומות מהממות.
"איך קוראים לו?" שאלתי את נתניאל. מלטפת אותו ומשחקת איתו.
"אני לא יודע, למה שלא נמציא לו שם יחד?" הוא שאל והתכופף כדי ללטף את הכלב.
"הממ..אוליי.."
"אולי..?".הביט בי עם חיוך.
"הרקולס!" עניתי מתלהבת.
"הרקולס?" הוא שאל וצחק. "את ממש אוהבת את הדמות מאז שראית את הסרט נכון?" שאל אותי עדיין צוחק. הנהנתי בבישנות.
"אוקיי אז הרקולס.ככה קוראים לך שמעת? אתה אוהב את זה?" שאל נתניאל את הכלב. והכלב נבח וקישקש בזנבו וקפץ עלי והחל ללקק אותי.
אני והרקולס התחברנו מאוד,הוא ליווה אותי תמיד לכל מקום בבית במסדרון, וישן איתי בחדר כדי שלא אפחד ואם הייתי מתעוררת באמצע הלילה הוא היה קם ומלקק את לחיי ויושן לצידי. וככה עברו כמה שנים עד שהגעתי לכיתה ז' הכרתי שם חברה כמה חברות שהתחברנו. תמיד היינו נפגשות בהפסקות. הן תמיד היו שואלות אותי דברים על החיים שלי אבל אף פעם לא עניתי להן.לא רציתי. בשכבה שלי כולם כמעט היו שפוטים של אנסטסיה כי היא הייתה הכי פופולארית ועשירה ומי יודע מה עוד. אבל מאז שניכנסתי היא שנאה אותי והיא הייתה מאשימה אותי בכל דבר ומתגרה בי. היו פעמים שהיא הייתה לוקחת את התיק שלי וזורקת לפח או במלתחות הבנות אחרי שיעורי ספורט היא הייתה לוקחת לי את הבגדים או את התחתונים ולא יכלתי לצאת משם והייתי צריכה להתקשר לסוזן 'אמא' שלי. היא הייתה תמיד מוצאת דרכים להשפיל אותי. גם עם זה היה דרך קללות, רכילות או מעשים היא תמיד מצאה משהו.
עד עכשיו. כשאנחנו מסיימים כיתה י' והיא עדיין לא הרפתה ממני. ובדיוק כמו שהיא לא הרפתה ממני כך גם העבר.
תגובות (1)
* שלישי, *שמעת. ברק?. פרק ממש נהדר ויותר מעניין! מחכה להמשך