סיפור חיי -פרק 2-

למחרת בבוקר קמתי מהמיטה של מנהלת בית היתומים סוזן. הלכתי בחשש אל חדר האוכל, הילדים שם זיהו אותי ורצו אלי והחלו לשאול אותי המון שאלות אך לא הוצאתי מילה מפי. לא יכלתי לדבר. לא רציתי לדבר. סוזן נכנסה אל חדר האוכל והביטה בי בחיוך, חייכתי קלות אך חיוכי מיד נמחק כאשר ראיתי את הוריי המאמצים יחד עם בנם. הבטתי חזרה על סוזן ובלעתי את רוקי. ליבי החל לפעום בחוזקה והתחלתי לרעוד מפחד. לא ידעתי מה לעשות, סוזן אמרה שהיא תעזור לי ושלא אדאג. היא לא יכולה להחזיר אותי חזרה אליהם, אני לא רוצה שהוא יפגע בי או יגע בי יותר. ברחתי משם אל החדר של סוזן ונעלתי את הדלת. התנשמתי בכבדות וידיי רעדו דמעות החלו לזלוג להן. נשכבתי על הריצפה מחכה שהאדמה תבלע אותי ולא תשחרר אותי. נשמעו דפיקות בדלת וקולה של סוזן נשמע.
"אלמה,מותק. תני לי להיכנס אני באתי לבד את יכולה לבטוח בי, לא אעשה שום דבר רע כדי לפגוע בך. בבקשה תפתחי אני רוצה לדבר איתך". אמרה ברוך ובעדינות. היססתי למשך כמה שניות ארוכות, ולבסוף פתחתי פתח קטן מספיק כדי שאוכל להציץ. ראיתי שזו באמת הייתה רק סוזן אז פתחתי את הדלת לרווחה והיא נכנסה פנימה וסגרה אחריה. היא הביטה בי בעצב וחייכה אלי חיוך קל. היא הצביעה על המיטה שאתיישב והיא התיישבה על הכורסא הישנה שהיתה מול המיטה. התיישבתי והבטתי בה מחכה שתתחיל לדבר.
"אני לא הולכת להחזיר אותך בחזרה אליהם, אנחנו רק רוצים לדבר איתך ועם עוד כמה אנשים שהם באו בכדי לעזור לך אלמה, לא בשביל לפגוע בך. אנחנו רק רוצים שתעני על כמה שאלות. הולכים לשאול אותך מה הוא עשה לך היכן הוא נגע בך ועוד כמה שאלות כאלה. עכשיו אני רוצה לבקש ממך דבר אחד. את צריכה לספר הכל, אני יודעת שזה הולך להיות לך קשה אלמה אבל זה אך ורק לטובתך. אנחנו פה כדי לעזור לך".
התחלתי לרעוד יותר עכשיו, אני הולכת לראות אותו. ולומר הכל שם, מה אם לא יאמינו לי? מה עם ההורים שלו יכחישו ויאמרו שאני משקרת ויגנו על בנם? הבטתי בסוזן במבט מבוהל ומפוחד. היא התקרבה אלי ורכנה אלי לחיבוק ונשקה לראשי.
"הכל יהיה בסדר אני אהיה לצידך אלמה, אני לא אעזוב אותך". אמרה לי בלחישה ובעדינות וליטפה את פניי ברוך ובאהבה. הנהנתי וקמתי לחדר העבודה של המנהלת ששם היא עושה את כל הפגישות. הם ישבו שם יחד עם בנם ועוד ארבעה אנשים.
"שלום אלמה, אני ד'ר כרמן. אני אהיה הפיסכולוגית שלך, את תוכלי לדבר איתי מתי שבא לך ואנחנו נבלה יחד כמה ימים בשבוע בסדר?", שאלה אותי בחיוך שחשף את שיניה הישרות. הנהנתי בראשי והבטתי בשלושת האנשים האחרים היה שם מישהו שהיה עם חליפה ועניבה ועוד שני אנשים שהיו כנראה מהמשטרה. זוסן סימנה לי לשבת לידה והחלה לדבר.
"מה שקרה לאלמה זהו עבירה על החוק, שאי אפשר להניח לו. אז אני דורשת עכשיו הסברים.ורק את האמת כי כך או כך אנו נדע אותה". היא אמרה כשמבטה נעול על רוברט בנם של ההורים המאמצים שלי, גברת איזבל ואדון ניק. מבטו של ניק הביע גועל והוא לא הביט לרגע בבנו, ומבטה של איזבל היה אטום והביטה בעיניי. הסטתי את מבטי מהם והתחלתי לספור את נשימותיי על מנת להרגע.
וכך החלו לשאול אותי, בפרטים על כל מה שהיה וכל מה שהוא עשה לי. מדי פעם העפתי מבט לעבריהם לכמה שניות חטופות וראיתי דמעות מעיניה של איזבל. ניסיתי לא להישבר ולהתחיל לבכות והמשכתי לספר את כל מה שקרה. איך שהוא אנס אותי בכוח והכריח אותי לגעת לו באיבר המין ולענג אותו. אם לא הייתי עושה את זה הוא היה מרביץ באיברי. תיארתי את כל מה שהוא עשה לי וידיי רעדו וכך גם קולי ויבבה קטנה נפלטה מפי ודמעות הציפו את פניי. קברתי את ידיי בפניי והתכווצתי בכיסא, אני לא יכולה לסבול את זה למה לי זה קרה? מה אני עשיתי שזה מגיע לי?.
סוזן מזגה בתוך הכוס מים והניחה אותו לידי, היא חיבקה אותי ולחשה באוזני, "כל הכבוד מותק, אני גאה בך. את ילדה חזקה מותק". הנהנתי והבטתי בכל האנשים שהיו בחדר. רוברט הביט לריצפה משחק עם אצבעותיו ולסתו התקשחה. אדון ניק איגרף את ידיו ומבטו היה זועף, וגברת איזבל רק בכתה ומבטה היה מלא בצער וכעס. לאחר כמה דיבורים ביקשו לשמוע את הצד של רוברט. הוא הביט אלי ופלט נחרת בוז וגילגל עיניים, והביט באיש עם החליפה באדישות.
"כל מה שהיא אמרה זה נכון. מה אתה רוצה עוד שאני אומר לך? זה מפתה. וזה חירמן אותי. ילדה קטנה מפגרת שלא יודעת כלום מהחיים שלה ושיש לה גוף יפה והיא לא אחותי נמצאת אצלינו בבית, אז למה לא הא? אני מודה שעשיתי את כל מה שהיא אמרה ואני לא מתחרט על זה, זה היה אפילו החלק הכי טוב בבית המשעמם הזה". הוא ענה בחיוך, הוריו היו המומים. אימו קמה וסטרה בלחייו בחוזקה.הפעם הוא היה המום וחיוכו נמחק ולסתו התקשחה.
"איך אתה מעז לומר את כל זה? ככה חינכנו אותך? תענה לי!". היא צרחה עליו. הוא חייך אליה ומשך בכתפיו באדישות.
"אולי כן ואולי לא, חוץ מזה מה כל הסיפור כאן? כולם שוכבים עם מישהו בסופו של דבר, גם את ואבא מזדיינים, וגם אני עם כל מי שאני רוצה אני לא רואה פה אף בעי-"
"תסתום! אתה לא תדבר ככה, לא לאמא שלך ולא אלי שמעתה? אנחנו ההורים שלך. תכבד אותנו. ומה שעשיתה לאלמה זה בלתי נסלח, היא ילדה. אתה מבין רוברט ילדה!. אתה מבייש אותי ומגעיל אותי. אני ואמא שלך חינכנו אותך באהבה ולימדנו אותך כלכך הרבה דברים לחיים בשביל מה? בשביל זה? אתה מבחינתי כבר לא הבן שלי יותר אתה מבייש אותי". צעק אל רוברט. ודמעה זלגה מעיניו ומיד מחה אותם מפרצופו כאילו לא הייתה. אחר כך הוציאו אותי מהחדר והשאירו אותי יושבת מחוץ לחדר בכיסא. שמעתי צעקות וויכוחים, לבסוף לקחו השוטרים את רוברט החוצה והובילו אותו אל היציאה. אדון ניק ואיזבל התקרבו אלי וחיבקו אותי בחוזקה ונישקו את ראשי ואני נרתעתי. " אנחנו כלכך מצטערים אלמה, את רצית ללכת איתנו כדי לא להישאר עם רוברט לבד נכון? ואנחנו לא הקשבנו לך ו..השארנו אותך לבד איתו בכל אירוע חשוב שהיה לנו. אנחנו באמת מצטערים. אנחנו מקווים שתוכלי לסלוח לנו אי פעם". איזבל אמרה ויבבה נפלטה מפיה והיא כיסתה את עינייה עם ידיה. אביה הנהן לעברי כאישור ללכת, והנהנתי חזרה.הבטתי בהם יוצאים ודמעות ירדו מלחיי, ניגבתי אותם מהר כשסוזן יצאה יחד עם ד'ר כרמן והאיש עם החליפה.