סיפור חדש! רעיונות לשם יתקבלו בברכה:)

פרק 2:

* * *

נשמתי לרווחה. הייתי צריכה לדעת שלא לתת פקודות לאיש זאב – הרי יש להם את רפלקס השליטה וכל זה.
האינסטינקטים של אנשי זאב אינם מקילים את חייהם – לכן הם לא נוטים לחיות חיים ארוכים. האינסטינקטים הללו הם הסיבה לכך שאחיהם הפראיים הפסידו בקרב מול הציוויליזציה, ואילו זאבי הערבות שגשגו אפילו באזורים אורבניים כמו לוס אנג'לס.
זאבי הערבות הם האחים שלי. לא, אינני אשת-זאב-ערבות. אם קיים דבר כזה בכלל.
אני ווֹקרית – צועדת.
המונח נגזר מהשם "סקין ווקר – צועדת בעור חיה", שמה של מכשפה מהשבטים האינדיאניים הדרום-מערביים. המכשפה הזאת משתמשת בעור כדי להפוך לזאב ערבות או לכל חיה אחרת, וכך משוטטת וזורעת מחלות ומוות. המתיישבים הלבנים השתמשו בטעות במונח ווקר לכל מחליפי הצורה הילידים, והשם דבק. אנחנו בהחלט לא בעמדה שמאפשרת לנו למחות על כך – וגם לוּ היינו נחשפים בציבור, כפי שעשו הפיי הנחותים, הרי נותרו כה מעטים מאיתנו, עד שאין טעם לעשות מזה עניין.
אינני חושבת שהנער ידע מה אני. אילו ידע שגם אני טורפת, לא היה מפנה את גבו אליי ויוצא מן הדלת כדי להתקלח ולהחליף בגדים. לזאבים יש אולי חוש ריח מפותח מאוד, אבל המוסך היה מלא בריחות לא מוכרים, ולא נראה לי שאי-פעם הריח מישהי כמוני.
"שכרת כרגע מחליף לטאד?"
הסתובבתי והבטתי בטוני, שנכנס דרך דלתות המוסך הפתוחות.
היה ברור לי שהוא עמד שם בהיחבא וצפה בסצנה שהתחוללה בין הנער וביני. טוני היה טוב בזה – זאת הייתה העבודה שלו.
שערו השחור היה משוך לאחור וקשור בקוקו קצר, וניכר שזה עתה התגלח. שמתי לב שבאוזנו הימנית יש ארבעה חורים, ובהם שלושה חישוקים קטנים ועגיל יהלום. הוא הוסיף שניים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא לבש סווטשרט פתוח עם קפוצ'ון, ומתחתיו חולצת טריקו דקה שהציגה לראווה את תוצאות השעות הרבות שבילה בחדר הכושר, ונראה כמו כרזת גיוס לאחת הכנופיות ההיספאניות המקומיות.
"אנחנו מנהלים על זה משא ומתן", אמרתי. "רק באופן זמני. אתה עובד?"
"לא. נתנו לי יום חופשי כפרס על התנהגות טובה". אמר טוני ושב לדבר על העובד החדש שלי.
"ראיתי אותו בסביבה בימים האחרונים. הוא נראה בסדר – אולי הוא ברח מאיזה מקום".
'בסדר' פירושו שהוא לא מתעסק בסמים או באלימות, וזה היה מעודד.
כשהתחלתי לעבוד במוסך לפני תשע שנים, טוני ניהל חנות משכּונות קטנה מעבר לפינה. מאחר ששם ניצבה מכונת המשקאות הקרובה ביותר, ראיתי אותו לעתים קרובות למדי. לאחר זמן-מה עברה חנות המשכונות לידיים אחרות. לא חשבתי על זה יותר מדי, עד שהרחתי אותו עומד בפינת הרחוב עם שלט שעליו כתוב – 'מוכן לעבוד בשביל אוכל.'
אני אומרת שהרחתי אותו, משום שהנער עם העיניים השקועות שהחזיק את השלט לא דמה במיוחד לגבר המאופק וטוב המזג בגיל העמידה שניהל את חנות המשכונות. הנער הביט בי כאילו אני משוגעת, אבל בבוקר המחרת חיכה טוני ליד המוסך שלי.
אז הוא סיפר לי ממה הוא מתפרנס – לא ידעתי בכלל שבמקום בגודל של הטרַייסיטיז היו שוטרים סמויים.
אחר כך הוא החל להגיע אל המוסך מדי פעם. בהתחלה הוא הופיע בכל פעם במראה אחר. טרייסיטיז אינה מקום גדול, והמוסך שלי נמצא בשולי האזור שניתן לכנות אזור מוכה פשע ביחס לקנוויק. ייתכן שהוא הגיע אליי בכל פעם שנתנו לו משימה באזור, אבל מהר מאוד החלטתי שהסיבה האמיתית היא שהוא מוטרד מכך שזיהיתי אותו. ברור שלא יכולתי לומר לו שפשוט הרחתי אותו, נכון?

אמו הייתה איטלקייה ואביו יליד ונצואלה. בזכות התערובת הגנטית הזאת היו לו תווי פנים וגון עור שאפשרו לו להיראות פעם מקסיקני ופעם אפרו-אמריקאי. הוא היה יכול להיראות בן שמונה- עשרה אם רצה, אף שהוא ודאי מבוגר ממני בכמה שנים – בן שלושים ושלוש בערך. הוא דיבר ספרדית שוטפת ותיבל את האנגלית שלו בחצי תריסר מבטאים. כל המאפיינים האלו סייעו לו בעבודתו כסוכן סמוי, אבל מה שהפך אותו לטוב באמת היה שפת הגוף שלו. הוא היה יכול לצעוד בנענוע האגן האופייני לגברים היספאנים נאים וצעירים או לגרור את רגליו באנרגיה המתוחה המאפיינת מכורים לסמים.
לאחר זמן-מה הוא קיבל את העובדה שיכולתי לראות מבעד לתחפושות שהצליחו לתעתע בבוס שלו וגם באמו, לטענתו, אבל אז כבר היינו חברים. הוא המשיך לבוא מדי פעם, כשהיה בסביבה,לכוס קפה או שוקו חם ולנהל איתי שיחה ידידותית.
"אתה נראה צעיר וגברי מאוד", אמרתי. "העגילים הם חלק מהמראה החדש שלך במשטרת קנוויק? במשטרת פַּסקוֹ עונדים שני עגילים, והשוטרים של קנוויק צריכים לענוד ארבעה?"
החיוך שהפנה אליי גרם לו להיראות מבוגר יותר ותמים יותר בעת ובעונה אחת.
"עבדתי בסיאטל בחודשים האחרונים", הוא אמר.
"יש לי גם קעקוע חדש. למזלי, הוא נמצא במקום שאימא שלי לעולם לא תראה".
טוני טען שאמו מעוררת בו חרדה. מעולם לא יצא לי לפגוש אותה, אבל הוא הדיף ריח של שמחה ולא של פחד כשדיבר עליה, כך שידעתי שאין סיכוי שהיא כזאת מרשעת כפי שתיאר.
"מה מביא אותך לצל קורתי?" אני שואלת.
"באתי לראות אם תסכימי לבדוק מכונית שאינה שלי", הוא אמר.
"פולקסוואגן?"
"ביואיק".
גבותיי התרוממו בתמיהה. "אוכל להעיף מבט, אבל אני לא מצוידת לטיפול במכוניות אמריקאיות – אין לי את המכשירים המתאימים. החבר שלך צריך לקחת אותה למקום שמטפלים בו בביואיקים".
"היא כבר לקחה אותה לשלושה מכונאים – החליפה את חיישן החמצן, את הפלאג ומי יודע מה עוד. המכונית עדיין לא בסדר. המוסכניק האחרון אמר לה שהיא צריכה מנוע חדש, ושהוא יכול
להתקין אותו תמורת מחיר כפול ממחיר המכונית. אין לה יותר מדי כסף, אבל היא צריכה מכונית".
"אני לא אקח ממנה כסף על בדיקה, ואם לא אוכל לתקן אותה, אגיד לה את זה". הכעס ששמעתי בקולו בזמן שדיבר על בעיותיה העלה בי לפתע מחשבה.
"זאת הגברת שלך?"
"היא לא הגברת שלי", הוא מחה באופן לא משכנע.
בשלוש השנים האחרונות הוא שם עין על אחת הסדרניות במשטרה, אלמנה מרובת ילדים. הוא מעולם לא עשה דבר בנוגע לזה מפני שאהב את עבודתו – ועבודתו, כך נהג לומר בעגמומיות, אינה מתאימה לדייטים, לנישואים ולילדים.
"תגיד לה להביא את המכונית. אם היא תוכל להשאיר אותה כאן
ליום-יומיים, אבדוק אם זי יוכל לבוא ולהציץ בה". זי, הבוס הקודם שלי, פרש לאחר שמכר לי את המקום, אבל מדי פעם הוא קופץ לכאן כדי 'להישאר בעניינים'. הידע שלו במכוניות ובמנועים גדול יותר מזה של צוות מהנדסים שלם מדטרויט.
"תודה, מרסי, את גדולה". הוא הציץ בשעונו. "אני חייב ללכת".
נופפתי לו לשלום וחזרתי לעבוד על תיבת ההילוכים. המכונית שיתפה פעולה, כפי שקורה רק לעתים רחוקות, כך שהדבר לא ארך זמן רב. כשהעוזר החדש שלי יצא, נקי ולבוש באחד מהסרבלים הישנים של טאד, כבר התחלתי להרכיב את שאר חלקי המכונית. הסרבל לא היה חם מספיק כדי לצאת איתו החוצה, אבל במוסך, עם מפזר החום הגדול שלי, הוא יהיה בסדר.
הוא היה זריז ויעיל; אין ספק שבילה לא מעט מתחת למכסי מנוע של מכוניות. הוא לא עמד והסתכל, אלא הושיט לי חלקים עוד בטרם ביקשתי אותם, ומילא את תפקיד העוזר המיומן כמי שמכיר אותו היטב. ייתכן שהוא עצור מטבעו או שלמד לשתוק, מפני שעבדנו יחד שעתיים בשתיקה מוחלטת.
גמרנו לעבוד על המכונית הראשונה והתחלנו לעבוד על אחרת, לפני שהחלטתי לפתות אותו לדבר.
"אני מרסדס", אמרתי בעת ששחררתי בורג באלטרנטור. "איך אתה רוצה שאקרא לך?"
עיניו אורו לרגע. "מרסדס, מכונאית הפולקסוואגן?" האור שבפניו כבה במהירות, והוא מלמל, "סליחה, את בטח רגילה לשמוע את זה".
חייכתי אליו. הושטתי לו את הבורג שהוצאתי והתחלתי לעבוד על הבא אחריו.
"כן. אבל אני עובדת גם על מכוניות מרצדס – כל מכונית מתוצרת גרמניה. פורשה, אאודי,
ב-מ-וו ואפילו מכונית אופל מזדמנת. בדרך כלל אני מטפלת במכוניות ישנות, כאלה שכבר אין להן אחריות מהסוחר, אבל יש לי כאן את המכשירים המתאימים גם לרוב המכוניות החדשות יותר שמגיעות לכאן".
הסבתי את ראשי ממנו כדי שאוכל להביט היטב בבורג השני העיקש.
"אתה יכול לקרוא לי מרסדס או מרסי, איך שתרצה. איך אתה רוצה שאקרא לך?"
אינני אוהבת לדחוק אנשים לפינה ולגרום להם לשקר. אם הוא בורח ממשהו, הוא ודאי לא יאמר לי את שמו האמיתי, אבל אם אני מתכוונת לעבוד איתו, אני צריכה כינוי טוב יותר מאשר 'נער' או 'הי, אתה' כשאני פונה אליו.
"תקראי לי מאק", הוא אמר לאחר שתיקה קצרה.
השתיקה הסגירה היטב את העובדה שזה לא שמו. אבל זה יספיק לעת עתה.
"טוב, מאק", אמרתי. "אתה מוכן להתקשר לבעלים של הג'טה ולומר לו שהמכונית שלו מוכנה?" החוויתי בראשי לעבר המכונית הראשונה שסיימנו לעבוד עליה.
"יש חשבונית במדפסת. מספר הטלפון שלו נמצא על החשבונית לצד הסכום הסופי לתשלום על החלפת תיבת הילוכים. אחרי שאגמור להחליף את החגורה הזאת, אקח אותך לארוחת צהריים – זה חלק מהשכר שלך".
"או-קיי", הוא אמר ונשמע אבוד מעט. הוא החל ללכת אל הדלת המובילה אל המקלחת, אבל עצרתי אותו. חדר הכביסה והמקלחת היו בחלק האחורי של המוסך, ואילו המשרד היה בצד
המוסך, ליד מגרש החנייה שבו חונים הלקוחות.
"המשרד נמצא מאחורי הדלת האפורה", אמרתי לו. "יש סמרטוט ליד הטלפון. תוכל להשתמש בו כדי לאחוז בשפופרת כך שלא תתכסה בשמן".
כשנהגתי הביתה באותו ערב, הרהרתי במאק. שילמתי לו על עבודתו במזומן ואמרתי לו שהוא מוזמן לחזור. הוא הפנה אליי חיוך רפה, תחב את הכסף בכיס אחורי ויצא. הנחתי לו ללכת, אף שידעתי שאין לו מקום ללון בו הלילה, מפני שלא היו לי חלופות טובות יותר.
הייתי מזמינה אותו לביתי, אבל זה היה מסוכן לשנינו. אמנם נדמה שהוא בקושי משתמש באפו, אבל בסופו של דבר הוא היה מגלה מה אני – ולאנשי זאב, אפילו בצורתם האנושית, יש כוח רב, בדיוק כפי שמתואר בסרטים הישנים. אני בכושר טוב ויש לי חגורה סגולה מהדוג'ו – המרכז לאומנויות לחימה – שנמצא מעבר למסילת הרכבת שליד המוסך שלי. אבל אין לי סיכוי מול איש זאב.
הנער היה צעיר. כשהחלק החייתי שבו יזהה טורף יריב בטריטוריה שלו,הוא לא יוכל לשלוט בעצמו ויהרוג אותו.
ומלבד זאת, גם השכן שלי היווה בעיה.