סיפור חדש- קיץ נצחי- פרק 1 (שכנים חדשים)

אנה וילסון ישבה עם משפחתה בחדר האוכל ואכלה ארוחת ערב יומיים אחרי סוף שנת הלימודים. אנה סיימה את השנה השנייה שלה בתיכון והיא עמדה ללמוד בכיתה יא' בשנה הבאה. הרשמות למכללות עמדו בפתח בשנה הבאה והיא היתה צריכה להרשים בציונים כדי להתקבל למכללה טובה.
"אז מה התכניות שלכם לקיץ?" אבא שלה, ג'ים וילסון, שאל אותה ואת אחיה, רובּ, שישב בכיסאו ופורר בחוסר עניין את הברוקולי שלו.
"תכניות?" רוב הרים את מבטו בהפתעה והציץ באנה ששתקה ונתנה לו לענות באדיבות. "לישון?" הוא שאל בקול חלוש שגרם לאנה לחייך.
אביה לא ענה והפנה את מבטו אל אנה, "מה איתך?" הוא שאל.
"לא בדיוק חשבתי על זה," היא התחמקה ממבטם של הוריה.
"למה שלא תמצאו עבודה לקיץ?" שאלה אמה, אלכסיס וילסון.
"עבודה?" אנה פלטה בחשש גובר.
"אני לא רוצה שתתבטלו כול הקיץ בבית," העיר אביה ונעץ בהם את מבטו הנוזף.
"אני אנסה לעבוד על הכושר שלי בקיץ, אבא, " רוב אמר לאביו. "אני צריך לעבוד על המלגה שלי לשנה הבאה,לא?"
אנה גלגלה את עיניה. רוב היה בנבחרת הכדורגל בבית הספר והוא עמד להתחיל את השנה האחרונה שלו אחרי הקיץ והוא ניסה להשיג מלגת ספורט במכללה אז הוא ניסה להתחמק מעבודה לקיץ באותו תירוץ.
כמה צפוי.
"יופי," אמר אביה של אנה בקול נמרץ. "אני חושב שזה נחוץ. נראה לי שאתה צריך לעבוד על הריצה שלך והבעיטות לשער מ16 מטר…אני אעזור לך."
"אז נשארת רק את, אנה," אמה העיפה בה מבט ואנה ראתה איך רוב מחייך בזחיחות על ההצלחה של התכנית שלו להתחמק מעבודה בתירוץ של המלגה.
"אני אנסה לחפש משהו…" אנה מלמלה בחוסר התלהבות.
"יופי," חייכה אמה בסיפוק. אנה הוציאה לרוב המחויך לשון כשאמה פנתה לדבר עם אביה.
"שמעתי שהשכנים החדשים שלנו הגיעו כבר היום," אמר אביה של אנה לאמה.
"כן," היא ענתה. "הלכתי לבקר אותם והבאתי להם עוגה לברך אותם לשכונה. את יודעת שיש להם בת בגילך,אנה?" היא פנתה אל אנה.
אנה הרימה את מבטה אליה.
"היא עומדת ללמוד איתך בשנה הבאה באותה שכבה. למה שלא תלכי אליהם מחר ותראי לה את העיירה ותכירי לה קצת אנשים. זה יהיה מאוד נחמד מצידך…" אמה אמרה לאנה.
"בסדר…אין לי בעיה," אנה משכה בכתפה. "מה השם שלה?" היא שאלה אותה.
"מישל," אמה ענתה. "והיא מאוד יפה…יש לה שיער ארוך ובלונדיני והיא גבוהה ורזה." היא הוסיפה בחיוך קטן.
"מה יש להראות בניו בוסטון?" רוב פלט בגיחוך. "סתם עוד חור באוהיו…"
"אל תהיה כול כך שלילי," נזפה בו אמו. "מה רע בניו בוסטון?"
"הכול?" רוב מלמל בשקט מבלי שהיא תשמע ושלח חיוך קטן לעבר אנה.
הוריה התחילו לדבר על עבודתו של אביה ושקעו בשיחה משעממת. אביה של אנה עבד כמנהל בנק בעיירה.

לאחר ארוחת הערב, אנה עזרה לאמה לשטוף את הכלים ואז עלתה לחדרה. רוב נכנס אחריה לחדר.
"אז אני צריכה לברך אותך על איך התחמקת מעבודה לקיץ. כול הכבוד." העירה אנה לאחיה שנשכב לידה על המיטה.
"זה בא לי בטבעיות," הוא משך בכתפו בתמימות מעושה.
"אתה לא עומד לצאת היום?" היא שאלה אותו.
"אני עדיין לא יודע," הוא ענה. "מה איתך ועם נייט?"
נייט היה החבר שלה מזה שנה וחצי.
"אולי…" היא חייכה.
לפתע נפתחה דלת חדרה של אנה ואביה הציץ פנימה.
"רוב? רוצה לנסוע למגרש ולהתאמן קצת?" הוא שאל את רוב.
"אה…אוקי."אמר רוב בלית ברירה בזמן שאנה מנסה להתאפק לא לצחוק.
"יופי, אז לך להתלבש ונצא עוד רבע שעה ככה…" הוסיף. "מה איתך, אניינקה? מה התכניות שלך להיום?" הוא פנה אל אנה לאחר שרוב יצא מהחדר בגרירת רגליים. אביה תמיד כינה אותה "אניינקה" מילדותה לאחר שקלט את הכינוי מתכנית טלוויזיה שאהב. אנה אהבה את זה.
"אני עדיין לא יודעת," היא ענתה והזדקפה על המיטה.
"רוצה לבוא איתנו?" אביה חייך בשאלה.
אנה לא בדיוק התלהבה ללכת לצפות באביה ואחיה בועטים לשער במשך שעתיים.
"אני חושבת שאני אמצא לי משהו אחר לעשות, אבא. משהו לא שקשור לשני מבוגרים רודפים אחרי כדור במגרש במשך שעתיים." היא אמרה לו בחיוך עוקצני.
"קשה לי להאמין שאפשר לקרוא לאחיך 'מבוגר'," הוא העיר.
"כשאתה צודק, אתה צודק." היא הסכימה ואביה חייך בתגובה.
אביה עזב את חדרה ואנה נשארה לבדה. היא התקשרה לנייט כדי לשאול אותו אם הם ייצאו היום. הוא נשמע מעט ישנוני כשענה אבל אמר שיש מפגש קטן ליד הנהר ושהוא יבוא לאסוף אותה עוד חצי שעה.
נהר אוהיו היה ממוקם בדיוק ליד ניו בוסטון ואנה וחבריה הרבו לבלות שם.
אנה קמה והתחילה להסתדר ליציאה. היא אף פעם לא בזבזה יותר מדי זמן בבחירת בגדים כמו רוב הבנות בגילה; היא תמיד התלבשה בפשטות ובנוחות עם ג'ינסים פשוטים ונעליים נוחות . לפעמים היא חשה אי נוחות מסוימת כשראתה איך הבנות בגילה נועלות עקבים גבוהים ויפים שגרמו לרגליים שלהן להיראות יותר ארוכות מהרגיל או כשהן ענדו תכשיטים נוצצים וחצאיות מיני קצרות שחשפו את רגליהן החטובות, אך אף פעם לא הצליחה לשכנע את עצמה להתלבש בצורה הזאת; היא פשוט לא התאימה לעצמה את הלבוש הזה למרות שזה תאם לרוב הבנות שהכירה. התכשיטים היחידים שהיא ענדה היו שישה עגילים שעיטרו את אוזניה: ארבעה באוזן הימנית ועוד שניים באוזן השמאלית.
היא עטתה על עצמה ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה ולבנה וירדה למטה כדי לחכות לנייט במרפסת.
"לאן את הולכת גברתי הצעירה?" אמא שלה הופיעה מעבר המטבח במהירות כדי לחקור.
"למועדון חשפנות," ענתה אנה. "נייט לוקח אותי לשם כדי להכיר לי את המקום…"
"מאוד מצחיק," אמה עשתה פרצוף ואנה חייכה.
"אני הולכת לנהר עם נייט. ניפגש שם עם כמה חברים." היא אמרה לה.
"בסדר, אבל אל תחזרי מאוחר מדי…"
"אז בשלוש בלילה?"
"בואי נסכים על 12…" אמא שלה חייכה חיוך עקום.
"12 וחצי…" אנה התעקשה.
"ולא דקה יותר מאוחר!" אמא שלה הסכימה בתסכול.
אנה הפריחה לעברה נשיקה ויצאה מהבית.

הרחוב היה שומם והיה ריק מאנשים ומכוניות. השעה היה עשר בלילה ואנשים העדיפו להישאר בתוך הבית עם המזגנים פועלים בקיץ בשעה הזאת.
הלילה היה חם במיוחד ואנה התחרטה לרגע שלא לבשה מכנסיים קצרים. היא התיישבה על המדרגה של המרפסת וחיכתה לנייט.
הבית שלה היה די גדול עם שתי קומות מרווחות וארבעה חדרי שינה כשלחדר של הוריה היה צמוד חדר שירותים שיש בה גם מקלחת ולכן רוב והיא חלקו חדר שירותים יחד (דבר שעליו הם רבו כמעט כול יום); היתה להם גינה ירוקה ומושקעת שאמא שלה הקפידה לטפח ומרפסת קטנה ונאה. זה היה עוד בית שגרתי כמו כול בית בפרברים שבה היא גרה.
לפתע נפתחה דלת הכניסה של הבית השכן ובחורה גבוהה ורזה עם שיער בלונדיני ארוך יצאה ממנו. היא נשאה שק שחור שכנראה היה זבל.
היא ניגשה אל פח הזבל שהיה מול הבית שלה על יד המדרכה וזרקה את השק אל תוכו כשהיא מרחיקה את פניה מהפח כדי לא להריח את הסירחון שהגיח ממנו.
הבחורה הסתובבה חזרה כדי לחזור אל הבית והבחינה באנה שישבה על המדרגה ובחנה אותה. הבתים בשכונה היו מאוד צמודים זה לזה ולכן אנה חייכה במבוכה כשהבחורה קלטה אותה מתבוננת בה.
"היי," הבחורה אמרה והתקרבה אל הגדר שהפרידה בין שני הבתים. "את בטח אנה,נכון?" היא שאלה אותה.
"אה-כן," ענתה אנה מעט בהפתעה וקמה מהמדרגה כדי לגשת אליה.
"אמא שלך היתה אצלנו היום וסיפרה לי עלייך," הבחורה חייכה כשראתה את הבעת ההפתעה של אנה.
"אז את מישל?" אנה שאלה אותה בחיוך קטן.
"אני רואה שהיא סיפרה לך עליי גם," מישל צחקה.
"היא ביקשה ממני להראות לך את המקום כי את בגילי," אנה אמרה בחיוך.
"ואמא שלי ביקשה ממני לבוא לפה מחר עם פשטידה ולהתיידד איתך," אמרה גם מישל ושתיהן צחקו.
"אז את עומדת ללמוד איתי בשנה הבאה?" שאלה אנה.
"כן," ענתה מישל. "תודה לאל שעברנו לפה בקיץ. לפחות אוכל להתיידד קצת עם אנשים לפני שאתחיל ללכת לבית ספר חדש שאני לא מכירה בו אף אחד."
"זה באמת מבאס לעבור לגור במקום חדש," מלמלה אנה באהדה.
"את יוצאת?" מישל שאלה לאחר רגע כשבחנה את בגדיה של אנה.
"החבר שלי עומד לאסוף אותי," היא ענתה והציצה בשעון שלה כדי לבדוק מה השעה,ואז הוסיפה מעט במבוכה, "רוצה לבוא גם? אנחנו הולכים לאיזה מפגש קטן ליד הנהר…"
"אני לא רוצה להפריע…" מישל פלטה בהתנגדות.
"מה פתאום, " אנה מיהרה לומר. "אנחנו ממילא נהיה שם הרבה אנשים ותוכלי גם לפגוש כמה אנשים שתלמדי איתם בשנה הבאה. כדאי לך לבוא." היא הוסיפה בחיוך. לפני שמישל הספיקה לענות, הג'יפ השחור והנוצץ של נייט הופיע מעבר לפינה ועצר מול הבית של אנה בחריקת בלמים.
אנה נופפה לנייט וסימנה לו לחכות רגע. היא ראתה אותו בוחן בסקרנות את מישל.
"אז מה את אומרת?" אנה שאלה את מישל שהציצה בנייט ואז החזירה את מבטה אליה בחיוך קטן ואמרה שהיא תלך להתלבש ותצטרף אל שניהם עוד כמה דקות אם הם יכולים לחכות.
"בטח, אין בעיה," אמרה אנה. "אנחנו נחכה לך פה…אבל תמהרי." היא הוסיפה בזמן שמישל מיהרה להיכנס אל תוך ביתה כדי להחליף את בגדיה.
אנה ניגשה למכוניתו של נייט וטיפסה אל תוכו.
"היי, חבר שלי," אנה חייכה אל נייט ונתנה לו נשיקה חטופה על פיו.
נייט ג'יימס, היה החבר של אנה מזה כבר שנה וחצי. שניהם היו ידועים בתור זוג השכבה לאור הזמן הממושך ששניהם יצאו יחד. נייט היה בחור די רזה אך עם כתפיים די רחבות; הוא היה יחסית גבוה ובעל שיער בלונדיני מעט סתור ופרוע.
"מי הבלונדינית?" נייט שאל אותה והניד את ראשו לעבר הדלת שבו נעלמה מישל כמה רגעים לפני.
"מישל, השכנה החדשה שלי. והיא עומדת לבוא איתנו אז חכה רגע…" היא הוסיפה כשראתה אותו מחליף להילוך ראשון.
"שכנה חדשה? לא ידעתי שבאים לגור בבית הזה," העיר נייט והחליף חזרה למצב ניטרלי. "הוא ריק כבר כמה חודשים."
"אז עכשיו הוא כבר לא ריק," אנה אמרה בעוקצנות.
"מה את אומרת…" נייט חייך.
"ככה אני אומרת," אנה חייכה ועיוותה את פרצופה לעברו.
נייט רכן לעברה ואמר, "בואי אליי, חייזרית אחת ותני לי נשיקה אמיתית.", אנה חייכה וקירבה את פניה אל שלו ונישקה אותו. נייט שם את זרועותיו סביב מותניה והצמיד אותה אליו בלהט. אחיזתה של אנה התהדקה סביבו בשעה שפיה נעה על פיו בפראות.
"אני די בטוחה שאמא שלי מתצפתת עלינו מהחלון," העירה אנה כששניהם ניתקו זה מזה אך פניהם נשארו קרובים. אנה הרגישה את נשימתו של נייט על פניה.
"אז אני לא יכול למזמז אותך?"
"רק אם אתה לא רוצה להיכנס אל תוך הבית שלי יותר…"
"אני חושב שאוכל לטפס אל החדר שלך ולהיכנס מהחלון,"
"כמו טרזן עם הבד הקטן הזה שהוא לובש?" שאלה אנה בהרמת גבה.
"הכול בשביל ג'יין שלי…" נייט אמר ואנה צחקקה.
לפתע נפתחה דלת המכונית והקפיצה את שניהם.
זאת היתה מישל.
"אוי מצטערת," היא מיהרה להתנצל כשראתה אותם נבהלים.
"זה בסדר," אנה ניתקה מנייט וחזרה לשבת במושבה כמו שצריך. "אז את בסדר? נוכל לנסוע?" היא שאלה את מישל שטיפסה אל הג'יפ וטרקה אחריה את הדלת.
"קדימה," היא אמרה ונייט שם שוב להילוך ראשון והתחיל לנסוע.
"זה נייט," אנה אמרה למישל לאחר רגע.
"היי," מישל אמרה לו בחיוך.
"אז את הבחורה החדשה בעיר?" נייט הציץ במראה המרכזית אל המושב האחורי כדי להביט במישל.
"ככה זה נראה…" מישל ענתה.
"נייט בשנה האחרונה שלו," אמרה אנה למישל. "הוא לא בשכבה שלנו."
"שנה אחרונה?" אמרה מישל בהתרגשות. "הייתי מתה להיות בשנה האחרונה שלי בבית ספר. ללכת לאוניברסיטה במדינה אחרת ולעזוב את הבית…"
"כן," אנה מלמלה והביטה בנייט. "הוא עומד לנטוש אותי אחרי השנה הזאת." היא אמרה למישל ושלחה לנייט מבט מתבכיין.
נייט צחק. "לכול קשר יש תאריך תפוגה לא?" הוא שאל והציץ באנה בחיוך מתגרה.
"ככה אתה רואה את הקשר בינינו? עם תאריך תפוגה?" אנה שאלה אותו.
"אה, לא הבהרתי את זה כמו שצריך?" נייט הביט באנה ברצינות תהומית. "אני מצטער, הייתי צריך להיות ברור איתך מההתחלה,"
אנה נתנה לו מכה בכתף ונייט צחק שוב.
"כמה זמן אתם ביחד?" שאלה מישל מהמושב האחורי.
"שנה וחצי." אנה ענתה בגאווה.
"שנה וחצי? ואו… זה הרבה זמן." העירה מישל.
"צודקת. היא כבר מתחילה לעצבן אותי." אמר נייט.
"אני מעצבנת אותך?" קראה אנה בהשתאות, פנתה להביט במישל ואמרה, "הוא זה שכול הזמן מתעצבן משטויות ומתרגז עליי. תגיד תודה שאני לא עוזבת אותך."
"אני מתעצבן? אני בנאדם רגוע לגמרי."
אנה פלטה נחרת ספק.
ככה תמיד הלכו השיחות בין שניהם. אנה אהבה את זה. היא לא בדיוק התחברה לצד הרציני בה, היא תמיד אהבה להשתטות ולהקניט והיא אף פעם לא אהבה לראות זוגות דביקים שממלמלים זה לזה מילות אהבה כול רגע. היא לא רצתה להיות אחת מהזוגות האלה.
נייט הגיע אל הנהר והסיע את הג'יפ אל תוך העצים שהקיפו את המקום שבו היו חבריהם. נהר אוהיו היה אחד היובלים הראשיים של נהר מיסיסיפי במזרח ארצות הברית וניו בוסטון היתה אחת העיירות שהיו ממוקמות לידו.
אנה וחבריה הרבו לבלות בנהר שהיה מוקף בעצים והיה מיוער מעט. הם אהבו לעשות שם מדורות ומסיבות שתייה, בעיקר בגלל שזה היה שטח מבודד ממבוגרים שהיו עלולים להרוס את המסיבה באסירת שתייה או יותר מדי רעש.
אנה, מישל ונייט יצאו מהג'יפ.
לפחות כ40 איש היו ליד הנהר הגדול. אנה הבחינה בחבית בירה שהיתה על האדמה; חבורה של בנים ישבו על האדמה עם נרגילה שבו היתה מריחואנה ונראו מסטולים למדי; כמה בנות היו עם בגדי ים ונראו שתויות בשעה שבנים מקרקרים סביבם כדי לנצל את העובדה שהן שיכורות.
"נייט !" לפתע נשמע קול וחבריו של נייט הופיעו מולם. גם הם נראו שתויים למדי. "איפה היית עד עכשיו?" קרא ג'ורג, בחור שחום עור ונמוך שניגש אל נייט.
"הפסדת את כול המסיבה," אמר טיילור.
"אני מצטער לשמוע זאת," אמר נייט. "עכשיו, איפה השתייה?"
"אני לא מכיר את הבלונדינית." אמר ג'ורג' ונעץ מבט מסוקרן במישל.
"מישל," היא תיקנה אותו.
"איזה שם יפה…" ג'ורג' חייך אליה.
"כן?"
"משהו עולמי." הוא ענה.
מישל נעצה בו מבט ולא ענתה. ג'ורג' היה גבוה ממישל רק בשניים, שלושה סנטימטרים. מישל לא התרשמה.
לפתע אנה הבחינה בשערה השחור של איזבל נעלם בין כמה בנות והיא עזבה את נייט ומישל לבדם עם חבריו של נייט וניגשה אל איזבל.
"איזי!" היא קראה אליה מבעד לרעש הדיבורים של כול האנשים. איזבל הפנתה את ראשה לשמע קולה ואיתרה את אנה. היא ניגשה אליה.
"לא ידעתי שתבואי," אמרה איזבל לאנה.
"זאת היתה החלטה של הרגע האחרון," ענתה אנה.
"איפה נייט?" איזבל שאלה אותה.
אנה הצביעה על נייט שכבר ניגש למזוג לעצמו משקה מהחבית. ג'ורג', טיילור ומישל הלכו אחריו.
"מי הבלונדינית?" איזבל שאלה כשהבחינה במישל.
"מישל," ענתה אנה. "היא השכנה החדשה שלי."
"שכנה?" הופתעה איזבל. "כלומר הם עברו לגור בבית של הדריקסונים?"
"בדיוק." ענתה אנה.
"ולמה היא איתך?" שאלה איזבל בהרמת גבה. איזבל היתה ישירה ובוטה, אף פעם לא היה אכפת לה להגיד בדיוק מה היא חושבת. זה אחד הדברים שאנה אהבה בה. איזבל היתה אחת החברות הכי טובות שלה.
"בדיוק פגשתי אותה כמה דקות לפני שנייט הגיע לאסוף אותי אז הצעתי לה להצטרף אלינו לפה…" ענתה אנה. "ועם מי את באת?" היא הוסיפה בשאלה.
"עם טד…לא יודעת לאיפה הוא נעלם." השיבה איזבל ועיניה תרו בין האנשים כנראה בחיפוש אחר טד, אחד הידידים הכי טובים שלה שהיה גם בשנתו האחרונה שלו בבית הספר.
"באמת תהיתי לאן נעלמת," לפתע נייט הופיע לצידה וכרך סביבה את זרועו. "היי,איזי, מה קורה?" הוא אמר לאיזבל.
"לא הרבה," השיבה איזי בחיוך. "מה איתך נייט? עברת בסוף את פיזיקה?" היא שאלה אותו. היא תמיד חיבבה את נייט.
"בקושי…" הוא ענה בגלגול עיניים ושתה מכוס הבירה שהיה בידו.
"לא כיבדת גם אותי בשתייה?" אנה נעצה בו מבט עוקצני. נייט חייך.
הוא קירב את ראשו אליה ואמר, "בואי נסתלק מפה," לחש לאוזנה.
"רק הרגע הגענו," ענתה לו אנה בהפתעה.
"בואי נמצא מקום יותר פרטי," הוא חייך אליה בהתגרות מסוימת.
"מה עם מישל?" היא הביטה לעברה של מישל שעדיין היתה עם ג'ורג'. "אני לא יכולה להשאיר אותה לבד. זה לא מנומס."
"נראה לי שהיא מטופלת…" העיר נייט והניד את ראשו לעבר ג'ורג' שהמשיך לבחון את מישל מכף רגל עד ראש ללא בושה.
אנה היססה.
"בואי," אמר נייט ומשך אותה אחריו בלי לחכות להסכמה שלה.
"נתראה אחר כך,איז," היא קראה אחרי איזבל שנופפה בפיזור נפש והמשיכה לחפש את טד.
נייט תפס בידה של אנה ומשך אותה אחריו אל תוך האזור המיוער.
"זה נראה כמו ההתחלה של סרט אימה גרוע," העירה אנה כששניהם פנו לעבר העצים וחלפו על פניהם בחשכת היער בלי הירח שיאיר את המקום. "זוג צעירים וטיפשים נוטשים את המסיבה כדי להתבודד ביער ופוגשים ברוצח מטורף שנושא גרזן…"
"אני רק רוצה למצוא איזה עץ פרטי שבו נוכל להתמזמז…" אמר נייט, צוחק.
"כשאתה אומר את זה ככה, זה נשמע כול כך רומנטי." אנה ציינה.
נייט צחק שוב ולפתע משך בידה של אנה בחוזקה והידק אותה אליו. הוא השכיב אותה על האדמה הקרה ליד אחד העצים היותר גדולים. הם היו מוקפים בעצים ירוקים ועשבים תועים שעיטרו את האזור.
"כול כך נוח פה…" אנה המשיכה לעקוץ.
"למה שלא תשתקי? ותני לי לנשק אותך." נייט קירב את פיו אל פיה ונישק אותה בלהט. אנה הרגישה את פיו מנסה לפשק את שלה כדי להחדיר את לשונו; ידיו נעו על גופה והוא אחז ברגלה השמאלית והרים אותה. אנה כרכה סביבו את רגלה. פיו של נייט נעו מפיה אל גרונה וצווארה וחזהּ.
"נייט, מה קרה עם אביך?" אנה שאלה אותו כשהוא ניתק מפיה. "הוא עדיין כועס עליך בגלל התעודה?"
נייט לא ענה והמשיך לנשק את צווארה בלהט כשידיו מגששות על כול גופה.
"נייט?"
נייט ניתק ממנה ונעץ בה מבט, "אני באמת לא רוצה לדבר על אבא שלי כרגע." הוא אמר ושוב שב לנשק אותה ועכשיו על שפתיה. היא ניחשה שזה כדי להשתיק אותה.
היא הדפה אותו קלות והביטה בו, "אבל אני רוצה שתספר לי…" היא אמרה לו בעדינות. נייט היה בנאדם סגור ומאופק ולא הרבה לשתף רגשות שלו. העובדה שהוא נפתח בפני אנה על הקשר עם אביו האלכוהוליסט והאלים היתה מדהימה בפני עצמה ולכן היא לא רצתה לוותר על זה. היא רצתה שהוא ימשיך לשתף אותה ויספר לה מה קרה בביתו ובחייו; היא הרגישה כאילו יש לה יתרון מסוים בכך שהוא מרגיש בנוח לשתף אותה בחייו, כאילו הוא סומך עליה מספיק…
נייט נאנח בתסכול והתגלגל מעל גופה של אנה ונשכב על גבו.
"את באמת נהנית למתוח את הגבולות שלי,אה אנה?" הוא הפטיר לעברה.
אנה הזדקפה ונשענה על זרועה כדי להביט בו. "אני רק רוצה שתשתף אותי…" היא אמרה לו.
"למה דווקא בעיתוי הכי לא מתאים?"
"למה שפשוט לא תספר לי?"
"הוא עדיין כועס, בסדר?" הוא פלט לעברה בעצבנות. "והוא אסר עליי לצאת מהבית או להיפגש איתך ועוד שטויות כאלו…"
"הוא לא יודע שיצאת?" היא שאלה אותו בהפתעה.
"לא."
אנה נאנחה בייאוש. "למה אתה תמיד חייב ללחוץ על הכפתורים שלו? למה אתה תמיד חייב להרגיז אותו?"
"את חושבת שאני אשאר בבית עם האיש הזה בקיץ? בחופש שלי?"
"לפחות לכמה ימים…" אנה התעקשה. "לפחות עד שהוא יירגע."
"הוא לא יודע שיצאתי אז הוא לא יכעס," אמר נייט והזדקף לישיבה וחפן את פניו בתסכול על השיחה המעיקה.
"מה אם הוא יגלה?" אנה התעקשה והזדקפה לישיבה לצידו.
"את דואגת יותר מדי." העיר לה נייט. הוא עדיין לא הביט בה.
אנה עיוותה את פרצופה לשמע ההערה המעליבה.
"אז עכשיו נוכל להמשיך בשלנו?" הוא הסתכל עליה ושוב קירב את פניו אל שלה ונישק אותה. הוא שם את ידו מתחת לירכה והרים אותה אל חיקו.
אנה החליטה לא להתנגד והתיישבה בחיקו ונישקה אותו בלהט ללא התנגדות. היא לא רצתה להכעיס אותו אז היא הסכימה להפסיק את השיחה על אביו, אבל זה היה ברור לה שהשיחה עדיין לא נגמרה. היא לא תוותר כול כך בקלות.
נייט נשכב על האדמה כשאנה מעליו אך הוא לא אהב את התנוחה הזאת וסובב את אנה על גבה וידיו גיששו אל מתחת חולצתה ולעבר מכנסיה כדי לפתוח את רוכסן מכנסי הג'ינס שלה.
לפתע נשמעו צעדים בקרבה ולפני שאנה ונייט שמו לב, מישהו קטע אותם בקריאה רמה, "מה, אתם חיות? תמצאו חדר!"
נייט ואנה ניתקו בבהלה וראו את טיילור-אחד מחבריו של נייט- ליד בחורה שצחקקה לידו. אנה חפרה את פניה בחזהו של נייט במבוכה ופרצה בצחוק.
נייט הזדקף לישיבה בחיוך בזמן שטיילור והבחורה המצחקקת נעלמו בין השיחים בצחקוקים שיכורים.
"כנראה שזה לא נועד לקרות היום," הוא אמר.
"ביום אחר, מותק." אנה חייכה ונישקה אותו על הלחי. היא קמה מהאדמה ,הושיטה את ידה אל נייט ואמרה, "בוא נחזור אל האחרים,".
אנה רכסה חזרה את הג'ינס שלה, סידרה את השיער שלה, אחזה בידו של נייט ושניהם חזרו אל כולם.
"לאיפה נעלמתם?" מישל ניגשה אליהם. ג'ורג' היה מאחוריה.
"אמ…" אנה הסמיקה. "למה? השתעממת?" היא החליפה נושא.
"אני העסקתי אותה, אל תדאגי," ג'ורג' התערב בשיחה בקול שחצני כתמיד.
"אל תחמיא לעצמך,מותק." מישל חייכה אליו חיוך עקום.
"כן, ג'ורג'," נייט אמר וטפח על שכמו של ג'ורג' בצחוק. "אל תחמיא לעצמך."
מישל חייכה וחזרה להביט באנה, "אפשר ללכת הביתה?" היא שאלה.
"את רוצה ללכת?" אנה הופתעה. "כן,בטח…" היא הוסיפה במהירות ואמרה לנייט. נייט לא בדיוק התלהב ללכת אבל הסכים לנוכח מבטה הצורם של אנה ושלושתם חזרו לג'יפ של נייט.
הנסיעה הביתה היתה די שקטה. מישל לא אמרה דבר ואנה שתקה גם שלא להרגלה.
לאחר שנייט עצר את הג'יפ מול ביתה של אנה ומישל, מישל נפרדה מהם ועזבה אותם לבדם במכונית לפרטיות.
"רוצה לחזור לשם?" נייט שאל אותה.
"עזוב…ממילא עוד שעה אני צריכה לחזור." היא ענתה. היא נישקה אותו ארוכות לפרידה. נראה היה שנייט לא רוצה להינתק ממנה אבל אנה עצרה אותו בחיוך ויצאה מהמכונית.
נייט נסע ואנה הסתובבה להיכנס לביתה. לפתע היא הבחינה במישל שישבה על מדרגות ביתה.
"או, היי מישל, חשבתי שנכנסת הביתה," אמרה אנה בהפתעה. "שכחת משהו במכונית של נייט?"
"לא,לא," מישל הרגיעה אותה וקמה מהמדרגה כדי להתקרב אליה. "רק רציתי להודות לך שנתת לי להצטרף אליכם. לא היית חייבת לעשות זאת ואני מצטערת שעזבתם את המסיבה מוקדם בגללי."
"זה בסדר," צחקקה אנה. "ממילא הייתי צריכה לחזור עוד שעה."
"אז תודה על הכול," אמרה מישל שוב. "נתראה מחר." היא חייכה שוב אל אנה ועזבה לביתה.