סיפור חדש>> להתחיל מחדש- פרק 1 פנימיית וויליאמס

סאם ברוקס ישבה במושב האחורי של המכונית ובהתה מבעד לחלון במבט מזוגג. בעלה מספר 2 של אימה נהג במכונית ואמא שלה ישבה לידו, במושב הקדמי כשהיא מעלעלת בעלון פנימיית "וויליאמס".
הם נסעו לֽאינֽדיֵאן וֵיילֽס, בריבֵרֽסַייד, מדינה הדרומית לקליפורניה. אינֽדיֵאן וֵיילֽס היתה עיירה יחסית קטנה, עם אוכלוסייה של 4865 נפש, ומזג אויר חם ויבש כמעט כול השנה, ורק ימים בודדים של גשם; סאם היתה רגילה למזג אוויר כזה, היא גרה בפאלם ספרינגס שהיתה עיר חמה ויבשה כמעט כול חודשי השנה.
זה היה יום קיצי חם, ושום ענן לא היה בשמיים, סאם מצמצה מעט מהשמש שהאירה את המכונית והתחפרה מעט במושבה. הדרך אל הפנימייה היתה דרך כביש מדברי ומדכדך למראה. סאם הרגישה מנותקת מעט מהסביבה, כאילו כול הנסיעה הזאת הייתה משהו שקורה למישהו אחר; היא לא ידעה מה להרגיש בנוגע למה שקורה, ולא הצליחה להחליט אם זה דבר טוב או לא.
"חדרי הבנים וחדרי הבנות נפרדים," קולה של אימה חדר לתודעתה. "הם נמצאים בבניין נפרד מבניין הבית ספר, אך הם מופרדים. זה דבר טוב," מלמלה יותר לעצמה מאשר לנמצאים במכונית. "והבית ספר לא גדול מדי, כול כיתה מכילה רק 25 תלמידים מקסימום, וכול שכבה מורכבת רק משלושה כיתות. זאת פנימייה יוקרתית מאוד, את צריכה להיות ברת מזל שהתקבלת לשם, ועוד עם העבר שלך…"
סאם לא ענתה. היא ידעה שהיא לא אמורה להגיב, אימא שלה רק התגרתה בה.
"ותודה לאל שהתקבלת, סמנתה," הסכים בעלה של אמא שלה , קלינט ברוק. "את לא יודעת כמה מאמצים אמא שלך השקיעה כדי שתתקבלי לבית הספר הזה…"
"אף אחד לא ביקש ממנה להכניס אותי לפנימייה הזאת." סיננה סאם בלי להתאפק. קלינט ברוק התחתן עם אימה של סאם לפני שלוש שנים; אביה של סאם נהרג בתאונת דרכים כמה שנים לפני, ואימה היתה אלמנה. סאם לא הסתדרה עם קלינט; היה בו משהו צבוע וחנפני, ולמרות דבריה של אימה, קלינט מצידו לא ניסה יותר מדי להסתדר עם סאם גם הוא.
"היית צריכה גבולות, גברתי הצעירה," נזפה בה אימה. "ואת יודעת את זה. העניינים יצאו משליטה לפני שנה, את לא זוכרת? האם אני צריכה להזכיר לך מה קרה?"
סאם תקעה באימה מבט מתעב והסיטה את עיניה חזרה אל הכביש, מנסה להפסיק את כול הזיכרונות שהתחילו לעלות. היא לא היתה צריכה להזכיר לסאם מה קרה, היא לא היתה צריכה לזרוק בפרצופה את כול מה שקרה; סאם זכרה היטב את כול הדברים שהיא עשתה לפני שנה, והתוצאות ההרסניות למעשיה, שום דבר לא יוכל למחוק את הזיכרונות האלו, לא משנה כמה היא תנסה.
"המנהלת אמרה לי שתצטרכי להיפגש עם היועצת רק פעם אחת בשבוע,למשך חצי שנה," המשיכה אימה בקול קר כשהיא עדיין מרפרפת בעלון הפנימייה. "ואנחנו צריכים להודות לה על נדיבות ליבה על כך שהסכימה לקבל אותך למרות כול מה שקרה, ולמרות התיק האישי המאוד מגוון שלך."
סאם שוב שתקה.
"אני מאוד מקווה שלא תעשי בעיות בפנימייה הזאת," אמרה. "כול צרה קטנה שאת מעורבת בו, ואת תסולקי מהבית ספר ללא שום בעיה. את נמצאת בפנימייה הזאת בתנאי, ולא בזכות; כדאי שתזכרי את זה."
"השנה הנחתת עלינו מספיק בעיות, שניסיתי בכוח להסתיר ולא לתת לזה לפגוע במעמד המשפחתי שלנו, אך זה לא יימשך לזמן רב. ואני לא אסבול שום צרות מצידך שיפגע במשפחה שלנו או במוניטין שלנו, הבנת?".
סאם המשיכה לשתוק כול הדרך אל הפנימייה ורק הקשיבה לאמא שלה מדברת על הפנימייה וזורקת הערות עוקצניות על התנהגותה מפעם לפעם; קלינט המהם בהסכמה מדי פעם אך נראה שהוא מוסח דעת ומקשיב רק בחצי אוזן לדבריה של אשתו.
סאם לא הרגישה כאילו היא נגררת אל הפנימייה הזאת נגד רצונה; חלק ממנה רצה להתרחק מהחיים הקודמים שלה גם, היא אף הסכימה עם אימה מבחינה מסוימת; היא רצתה להתרחק מחבריה הקודמים ולשנות אוירה, לפגוש אנשים שלא הכירה קודם; היא רצתה להיות בחורה חדשה, לשכוח מהבחורה הקודמת שהייתה ולפתוח בדף חדש והפנימייה החדשה והמעט מרוחקת מפאלם ספרינגס הזאת הייתה הפתרון המושלם מהבחינה הזאת אז אולי זה יעזור לה להשתנות לטובה.
הם הגיעו אל הפנימייה לאחר שעה של נסיעה, וכאשר הגיעו סאם התחילה להרגיש איך בטנה מתהפך בחוסר נוחות: הפנימייה הייתה מלאה באנשים ומכוניות; כולם חזרו מחופשות הקיץ שלהם אל בית הספר, ובירכו אחד את השני, נראה היה שכולם מכירים זה את זה, וזה היה כאילו הם חוזרים אל מקום שהם הכירו ואהבו. סאם הרגישה שונה וזרה.
הם יצאו מהמכונית לכיוון בניין בית הספר וסאם המשיכה להתבונן סביבה ולבחון את האנשים: קבוצות של בנות ישבו על הדשא הגדול מול הבניין שאליו התקדמו השלושה, והן פטפטו וצחקו, כנראה מעבירות חוויות מהקיץ; מכול עבר עמדו אנשים יותר מבוגרים, ככול הנראה ההורים של התלמידים, והם בירכו זה את זה בלבביות והעבירו שיחות חולין טיפשיות ולא חשובות; חבורות גדולות של בנים שכבו על הדשא, נהנים מהשמש החמימה והזיעה הנוטפת, וגם הם דיברו ובירכו זה את זה. היה נראה כאילו כולם נרגשים ונלהבים לחזור אל הפנימייה ולהיפגש שוב עם החברים, וכמעט כולם העדיפו להישאר בחוץ ולא להיכנס אל תוך הבניין.
סאם הלכה בעקבות אמא שלה וקלינט אל תוך הבניין רב הקומות והבחינה מיד שהקומה הראשונה היא בשביל צוות המורים והעובדים של הפנימייה.
אנשים עם תיקי מסמכים וכוסות קפה התרוצצו לכול עבר, חלק דיברו עם הורים מסוימים או תלמידים שונים, וחלק כנראה התחילו להעביר את הספרים והדברים הנחוצים לשיעורים אל התאים האישיים שלהם, מכיוון שהיו להם קופסאות מלאים בחפצים.
סאם הלכה אחרי אמא שלה שהמשיכה לצעוד לצד השני של הקומה בצעדים בטוחים ומהירים, קלינט דילג אחריה כשמבטו מתרוצץ לכול עבר.
לאחר כמה רגעים, השלושה הגיעו אל מזכירה צעירה ומצודדת שישבה בתא קטן ודחוס, ונראתה מאוד עסוקה ומאוד עצבנית.
"שלום," אמרה אימה של סאם בקול שליו ובטוח. "אני ג'ודי ברוקס, הבת שלי נרשמת לפנימייה הזאת השנה, ואני אמורה להיפגש עם גברת קאר."
המזכירה העיפה מבט קצר על אמה של סאם ואז מבטה ריצד אל קלינט ואל סאם עצמה.
"חכי רגע, אני אכנס לראות אם היא פנויה לפגישות," היא אמרה קצרות, קמה מכיסאה, יצאה מהתא הדחוס, ונעלמה דרך הדלת שהייתה מימינה.
"המקום נראה טוב, לא?" אמא של סאם פנתה אליה והסתכלה סביב אל האנשים שהמשיכו להתהלך ולדבר סביבם. "אני חושבת שתסתדרי טוב פה…"
"תוכלי ליצור קשרים חשובים שיעזרו לך בהמשך," הוסיף קלינט. "זאת פנימייה מאוד יוקרתית,ויש פה הרבה אנשים חשובים עם הרבה כוח. דבר כזה יכול רק לעזור לך…"
קלינט היה איש מהמעמד הבינוני, ולדעתה של סאם, הוא נראה מישהו שרוצה להתקדם בעזרת כסף והון, ואימה של סאם עזרה לו בכך.
המזכירה חזרה להופיע מולם ואמרה שגברת קאר תשמח לקבל אותם. הם נכנסו אל משרדה של מנהלת הפנימייה, גברת קאר, בעקבותיה של המזכירה.
"שלום לכם," גברת קאר ניגשה אליהם בחיוך נעים והושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידיהם. "אני שמחה שהגעתם בשלום אל הפנימייה…" היא לחצה את ידה של סאם שחייכה בהיסוס אליה.
גברת קאר חזרה לשבת מאחורי השולחן שעמד במרכז החדר וסימנה להם להתיישב בשלושה הכיסאות שסידרה המזכירה לכבודם.
סאם הבחינה בשלושה תמונות ממסוגרות שונות שהיו על שולחנה של גברת קאר כאשר התיישבה על אחת הכיסאות: ילדה קטנה ובלונדינית בתמונה אחת, נערה בגיל 13-14 עם משקפי ראייה וחיוך מלא שיניים לבנות וישרות בתמונה שנייה, ותמונה משפחתית יחד עם גבר גבוה ומזקין שכנראה היה בעלה.
"אני מודה לך מקרב לב, על כך שהסכמת לקבל את בתי," אמרה אימה של סאם בחיוך כאשר התיישבה על הכיסא המרופד. "אני יודעת שזה לא היה קל במיוחד לאור עברה, אך רציתי שינוי קיצוני בשבילה לאחר כול מה שקרה, והפנימייה הזאת הייתה הפתרון המושלם בשבילה, גם אם היא לא מבינה את זה כרגע…" היא שלחה מבט לעבר סאם.
"אני מודה שהיו לי ספקות כבדים בקשר להתאמתה לפנימייה שלנו," הודתה גברת קאר ורכנה לעבר השולחן כדי להביט בהם בעיון. "אך מכיוון שהיא באה ממשפחה מצוינת ומוערכת, נטיתי לתת לה הזדמנות להוכיח את עצמה."
"הזדמנות שאנחנו מעריכים…" העירה אימה של סאם בחנפנות מסוימת.
"כמו שאמרתי לך מקודם," המשיכה גברת קאר מבלי להתייחס יתר על מידה לדבריה המתרפסים של אימה של סאם. "סמנתה תצטרך לגשת ליועצת הפנימייה שלנו רק פעם בשבוע למשך חצי שנה. אנחנו רוצים להיות בטוחים שהיא כשירה לחלוטין ולא תנסה לעשות מעשה כזה שוב בהשגחתנו…"
"מובן לחלוטין…" הסכימה אימה של סאם.
"לפי מה שהבנתי, סמנתה הלכה לפסיכולוגית למשך שלושה חודשים?"
"כן," ענתה אימה. "לאחר המקרה, היא ניגשה לפסיכולוגית מקצועית במשך שלושה חודשים בבית."
"טוב מאוד," ענתה גברת קאר בענייניות ועלעלה בדפים לפניה. "יש לנו את הדיווחים שלה והם מעודדים מעט, שזה דבר טוב. ועכשיו בקשר לנוהלי הפנימייה שלנו," היא הרימה את מבטה חזרה אליהם. "כול סוף שבוע, התלמידים מורשים לחזור הביתה, אך מכיוון שרוב התלמידים פה ממקומות מרוחקים, הם מעדיפים להישאר בפנימייה ולחזור הביתה רק בתקופות חגים, אז הפנימייה נותנת להם רשות לבקר בעיירה בשעות היום והלילה, אך הם חייבים לחזור עד אחת עשרה בלילה, וכול זה רק בתנאי שההורים נותנים לנו אישור שהם מרשים לילדים שלהם לצאת לעיירה."
"כול מי שיוצא אל העיירה, נרשם על יד האחראי ולאחר מכן כשיחזור אל הפנימייה, הוא חייב לגשת שוב אל האחראי ולדאוג לכך שימחקו את שמו. אסור להתגנב מבית הספר ללא אישור, כמובן. אתם רוצים לחתום על אישור יציאה לעיירה כבר עכשיו?" שאלה גברת קאר.
"כן, תודה." ענתה אימה של סאם.
"אני רק צריכה למצוא את דפי האישור," מלמלה גברת קאר בפיזור נפש והתחילה לפשפש בין כול הדפים שהיו מונחים בערימות על שולחנה בזמן שהמשיכה לדבר.
"בניין המעונות מחולקים לבנות ובנים ואסור בשום אופן ששניהם יתערבבו. אנחנו לא רוצים שבנות ייכנסו אל חדרי הבנים ולהפך- הנה זה!"
גברת קאר הושיטה אל אימה של סאם דף יחד עם עט.
"הלימודים מתחילים בשעה שמונה לאחר ארוחת הבוקר, יש הפסקה בשעה עשר ושתים עשרה, והיום נגמר בשעה שלוש. יש לנו קפיטריה, אולם ספורט, ומגרש, ויש לנו פעילויות מחוץ לשעות הלימודים למשל נבחרת כדורסל מצוינת, קבוצת מעודדות, מקהלה, עיתון ועוד…"
אימה של סאם סיימה לחתום על הדף, העבירה לקלינט שחתם בלי לקרוא את הדף והחזיר לגברת קאר.
"יש לנו תלבושת אחידה שתוכלו לקנות בקומה הזאת," גברת קאר המשיכה."והמזכירה שלי תיתן לכם את מספר החדר שבה תשהה סמנתה ואת מערכת השעות שלה. יש לכם שאלות?"
גברת קאר הייתה מאוד עניינית ונמרצת, סאם חיבבה אותה.
"לא, אין לנו שאלות…"
"אז אני מבקשת להחליף כמה מילים עם סמנתה ביחידות, אם אפשר…" ביקשה גברת קאר בנימוס והפתיעה את סאם.
"כמובן…" ענתה אימה של סאם גם בטון מופתע. "אנחנו נלך לקנות בשבילה את תלבושת האחידה ולקחת את מערכת השעות שלה בזמן שתדברו."
קלינט, אימה של סאם וגברת קאר קמו כדי ללחוץ ידיים לשלום בזמן שסאם נשארה לשבת.
סאם הביטה דרך חלון המשרד שפנה לעבר המדשאות וראתה דרכו את כול התלמידים ותלמידות שחזרו להיפגש לאחר שלושה חודשי קיץ. סאם בחנה את התלמידים שחיבקו ובירכו אחד את השני ושוב הרגישה זרה ומנוכרת. היא כמעט התחרטה על ההחלטה שלה לפתוח בדף חדש.
זה לא היה קל להתחיל הכול מחדש ולנסות לרכוש חברויות חדשות; להכיר מורים חדשים ולנסות למצוא את דרכך במקום חדש.
גברת קאר חזרה לשבת מאחורי השולחן, לאחר שליוותה את הוריה של סאם החוצה והביטה בסאם בפנים מחייכות ונעימות.
"אז סמנתה ברוקס," היא נשענה בנינוחות על כיסאה ובחנה את סאם. "שמעתי רבות עלייך…"
"ולא דברים טובים, אני מניחה…" ענתה סאם בעוקצנות וגברת קאר חייכה שוב.
"לא בהכרח," הודתה גברת קאר. "אבל החלטתי להתעלם מהדברים שקראתי ושמעתי, ולהתחיל איתך בדף נקי…"
"דף נקי?"
"כן," ענתה גברת קאר בפשטות. "אני אכיר רק את מה שתתני לי להכיר בפנימייה. מעשייך בפנימייה ילמדו אותי עלייך ויראו לי מי את, ואני לא אתן לדברים ששמעתי להשלות אותי. זה נראה לך הוגן?"
סאם הנהנה בזהירות.
"אני יודעת שיש לך עבר מאוד…צבעוני," אמרה גברת קאר. "שכולל שכרות, מעצר במשטרה, התפרעויות במקומות ציבוריים, והמון תלונות מבית הספר…אך אני מעוניינת למחוק את הדברים האלה ואני מאוד מקווה שלא תחזרי על המעשים האלה בפנימייה הזאת. אני נותנת לך הזדמנות שנייה, שאני מאוד מקווה שתנצלי בצורה הכי טובה."
"אני אנסה, גברת המנהלת…" אמרה סאם ובאמת התכוונה לזה, היא, יותר מכול האנשים, רצתה להשתנות.
"יופי!" ענתה גברת קאר נמרצות. "והמקרה המצער שקרה לך לפני שנה לא ידוע בבית הספר, ואני לא מעוניינת שיידעו-אני מניחה שגם את מסכימה איתי בעניין הזה- אני יודעת שאת עדיין מתמודדת עם העניין הזה, ואני מאוד מקווה שתשתפי פעולה עם היועצת שלנו, כי כול מה שאנחנו רוצים בבית הספר זה לעזור לך…"
סאם שתקה ולא הגיבה.
"היועצת שלנו מאוד טובה ויודעת להקשיב, ואני רוצה שתהיי מודעת לכך שהיועצת תדווח לי על מצבך אך לא תפרט על השיחות שיהיו לכן," הבטיחה גברת קאר. "היא לא תספר שום דבר שאת לא תרצי שיידעו וגם הורייך לא יידעו על פירוט השיחות שלכן. הכול יהיה בינך לבין היועצת שלנו."
"תודה." היססה סאם.
גברת תקעה בה מבט ארוך ובוחן ואז שאלה "האם את מרגישה מוזר לדבר עם מישהי זרה?"
סאם היססה שוב. היא בהחלט הרהרה בעניין וניסתה להחליט מה היא מרגישה בנוגע לדבר עם מישהי זרה באותה תקופה שאמא שלה שלחה אותה לפסיכולוגית, ולמרבה הפתעתה היא הרגישה נוח במיוחד לדבר עם מישהי שהיא לא הכירה. היא לא הרגישה כאילו שופטים אותה, או מנתחים כול מילה שלה, היא פשוט הרגישה בנוח לדבר על כול מה שקורה לה עם זרה שלא הכירה אותה ולא היו לה דעות קדומות על סאם עצמה.
"לא…זה בסדר מצידי, אין לי בעיה ללכת ליועצת הבית ספר," ענתה סאם. "זה אחד התנאים לקבלה שלי לפנימייה ואני מבינה למה…"
"מצוין," ענתה גברת קאר ונעמדה. "היה לי נעים מאוד להכיר אותך,סמנתה."
היא הושיטה את ידה ללחיצה וסאם נעמדה בעקבותיה, "ואני מקווה שתסתגלי במהרה בפנימייה הצנועה שלנו."
"תודה, גברתי המנהלת…" מלמלה סאם בתגובה וגברת קאר הובילה אותה החוצה בדברי פרידה מנומסים.
המזכירה הצעירה עדיין ישבה בתא הצפוף שלה וענתה לטלפונים כשסאם יצאה מחדר המנהלת, המזכירה לא הרימה את מבטה לקראתה וסאם עברה לידה כדי לחפש את אימה וקלינט.
הקומה נראתה יותר עמוסה מקודם, ונראה היה שיותר הורים באו לדבר עם המורים וכדי לקחת מערכת שעות או לקנות תלבושות אחידה חדשות, סאם עברה בין האנשים הרבים, מחפשת את אימה כשהיא זיהתה מישהי.
"מרי קייט?" היא אמרה לעברה והבחורה הרזה והגבוהה שעמדה ליד עוד שתי בחורות הסתובבה לעברה.
"סאם!" היא אמרה בהפתעה וחיוך התפשט על פניה, חיוך שלא הגיע אל עיניה.
"מה קורה, מרי קייט?" שאלה סאם.
מרי קייט היתה בת דודתה של סאם, אחת הסיבות שאמא שלה הגתה את רעיון הפנימייה. מרי קייט למדה בפנימייה הזאת מכיתה ט', כלומר שנתיים שלמות, ואמא שלה היללה בפני אמא של סאם על הפנימייה המכובדת והמקצועית שבתה לומדת בה, ולאחר כול הדברים שקרו לפני שנה, אמא שלה סאם הגיעה להחלטה על לשלוח את סאם לפנימייה המכובדת הזאת ששמעה עליה רבות מפי אחותה.
"הכול טוב, סאם," ענתה מרי קייט והבנות שעמדו מאחוריה לא התייחסו כלל לסאם. "אז שמעתי שגם את באה ללמוד פה."
"כנראה שכן…"
"זה טוב," אמרה מרי קייט ונראה היה שהיא רוצה לסיים את השיחה.
מרי קייט וסאם אף פעם לא הסתדרו ביניהן מאז שהיו קטנות. מרי קייט היתה יותר מפונקת, ומתנשאת, מישהי שאף פעם לא עוברת על החוקים, וסאם היתה ההפך, היא תמיד מצאה את עצמה בצרות, הסתובבה עם האנשים הכי לא טובים שיש, ואף פעם לא ייחסה לכסף ערך רב.
"הנה אמא שלי, אני חייבת ללכת…" מלמלה סאם באי נוחות כדי להסתלק במהרה אך אימה איתרה אותה במהירות בדיוק כאשר יצאה מאחד החדרים עם שתי שקיות גדולות.
"מרי קייט!" היא קראה בשמחה.
"דודה!" חייכה מרי קייט חיוך גדול ומאולץ והלכה לחבק את אימה של סאם. מרי קייט תמיד הייתה מנומסת להחריד וגם צבועה להפליא, לדעתה של סאם.
"איך את מרגישה מתוקה?" קראה אימה של סאם וניתקה ממרי קייט בעדינות כדי להסתכל עליה, "את נראית יותר מדי יפה, מרי קייט. כול יום שעובר את מתייפה יותר…"
"אוי, דודה…" צחקקה מרי קייט בחנפנות.
"אני רואה שנתקלת בסמנתה פה, אני אודה לך אם תראי לה את המקום קצת אחר כך…תעזרי לה להסתגל."
"בטח, דודה!" ענתה מרי קייט בחיוך גדול ופנתה להביט בסאם שבהתה בשתיהן במבט אטום וחשבה שהיום שבו מרי קייט תסתובב עם סאם מרצונה החופשי, יהיה היום שבו היא תוותר על עושרה מרצונה.
"אנחנו חייבים להתחיל ללכת כבר," הוסיפה אימה של סאם והביטה בקלינט שבא לעמוד על ידה.
"כן, אני חייב להגיע לעבודה…" הסכים.
"כן, ואני חייבת לקחת את מערכת השעות שלי. היה טוב לראות אותך דודה," מרי קייט נתנה חיבוק נוסף לאימה של סאם ומיהרה להסתלק עם חברותיה.
"אז סמנתה," פנתה אימה של סאם אליה. "הנה התלבושות שלך, קניתי לך חמישה חולצות קצרות, שלושה ארוכות, שלוש זוגות מכנסיים ושלושה זוגות של חצאית…את תוכלי לקנות אחר כך מעיל ותלבושות חורף כאשר החורף יגיע למרות שמזג האוויר פה חם גם במשך החורף."
"אוקי."
"אז קודם נסתכל קצת על המעונות והחדר שלך ואחר כך נזוז… והנה מערכת השעות שלך ואת מספר החדר, קלינט יוציא את התיקים שלך ונוכל ללכת להתארגן בחדר שלך."

קלינט גרר את המזוודות של סאם לבניין המעונות ולקח להם רבע שעה עד שמצאו את החדר הנכון שהייתה בקומה השלישית. קלינט ואמא של סאם עזבו לאחר ששמו את התיקים של סאם בחדרה והסתכלו מעט בקומה ובחנו את המגורים.
סאם נשארה לבד בחדר והתחילה לפרוק את חפציה מהמזוודות שהונחו על רצפת החדר. היא שמה לב שיש רק עוד מיטה אחת בחדר ולידה היו כמה מדפים, שולחן כתיבה קטן, ושידה קטנה שכבר היו מאורגנים בחפצים; נראה היה שהבחורה שתגור עם סאם כבר הגיעה לפנימייה והתארגנה בחדר.
הצד של סאם היה בדיוק כמו הצד של השותפה הלא ידועה שלה: היתה שידה קטנה ליד המיטה, שלוש שורות של מדפים על הקיר, ושולחן כתיבה קטן. בצד החדר היה ארון די גדול ויחיד, שכנראה היה משותף.
סאם סידרה את הבגדים שלה בארון קודם וראתה שהשותפה שלה השאירה בשבילה מקום.
סאם המשיכה לסדר את החפצים שלה בחדר כשהזמן עובר במהרה; השמש כבר התחילה לשקוע, והתחיל להחשיך בחוץ כאשר מישהי פתחה את הדלת ונכנסה אל החדר.
הבחורה היתה די נמוכה, עם שיער שחור קצר ומבריק, אף ארוך ובולט, ועיניים קטנות ומרוחקות מעט.
"שלום!" היא קראה בשמחה. "את השותפה שלי השנה?"
"אני סאם ברוקס…"
"שלום סאם," ענתה הבחורה וניגשה אל סאם בפנים חייכניות ושמחות. "אני ג'ינה בלוסום."
"היי," אמרה סאם בהיסוס ולחצה את ידה המושטת של ג'ינה.
"השארתי לך מקום בארון," הוסיפה ג'ינה וניגשה אל המיטה שלה.
"כן ראיתי." אמרה סאם והמשיכה לשים את הספרים החדשים שלה על המדפים. "תודה…" הוסיפה.
"אז את חדשה פה?" שאלה ג'ינה והשתרעה על המיטה. "כי שמים בחדרים רק אנשים מאותה שכבה בדרך כלל, ואף פעם לא ראיתי אותך פה…"
"כן, אני חדשה." הודתה סאם.
"ולמה עברת לפנימייה בכיתה יא'?" המשיכה ג'ינה בלי להבין שאין לסאם חשק לדבר, "זה לא קשה מבחינה לימודית? נשארו לך רק שנתיים לסיים, ולהחליף בית ספר בשנה כזאת זה קצת מוזר…"
"אמא שלי העבירה אותי," ענתה סאם.
"למה?" שאלה ג'ינה וסאם הסתובבה להביט בה בהפתעה. לא נראה שאכפת לג'ינה לשאול ולחקור למרות הסתייגותה הברורה של סאם מהנושא.
"זה לא משנה," אמרה לה סאם מעט בבוטות. ג'ינה נראתה לה מישהי שאוספת מידע רק כדי להעביר הלאה.
"אני רק אומרת שזה קצת מוזר," המשיכה ג'ינה כשסאם הפנתה לה את גבה כדי להמשיך לשים את ספריה על המדפים. "אני יודעת שאני לא הייתי עוברת בית ספר באמצע תיכון ועוזבת את החברים שלי מאחוריי והולכת למקום חדש…וזה פנימייה אז תישארי פה כול הזמן אז את תצטרכי להגיד שלום לחברים שלך מהבית, את בקושי תיפגשי איתם יותר."
סאם שתקה.
"בכול מקרה, אני יכולה לעדכן אותך בחומר אם תראי שאנחנו יותר מתקדמים מבית הספר הקודם שלך."
"אולי," מלמלה סאם. "אני אשאל אם אצטרך, תודה," הוסיפה סאם והבטיחה לעצמה בלב לעשות הכול כדי לא לפגר בחומר.
"את יודעת שעורכים מסיבת חזרה ללימודים?" אמרה ג'ינה ונשמעה נרגשת. "זה יהיה בסוף השבוע הזה באולם הספורט. אני מתה על המסיבה הזאת…זה כול כך נחמד לחזור לפנימייה-"
ג'ינה המשיכה לדבר ולדבר וסאם התחילה לאבד ריכוז לבסוף. ג'ינה היתה דברנית גדולה ורכלנית איומה, היה נראה שהיא אוהבת לחזור לבית הספר רק כדי לראות איך אנשים בילו בקיץ, ולראות איך הם השתנו מבחינת הופעה חיצונית. היא עצמה לא נראתה מישהי שחוותה חוויות יוצאות דופן בחופשות קיץ או מתי שהוא בחיים, היא נראתה מישהי שאוהבת לדבר ולדבר אך לא לעשות דבר בעצמה.
סאם נשכבה על מיטתה לאחר שסיימה לארגן את חפציה בחדר והביטה סביבה; ג'ינה המשיכה לדבר על פנימייה ולספר על האנשים בשכבה שלהם, על מישהי בשם ברברה שהיא הכי מקובלת בשכבה והכי יפה שיש לה את החבר המושלם ועל עוד אנשים שאת שמם סאם לא קלטה; היא תקעה את מבטה בחלון ששיקף את השמים המאפילים וסאם הבחינה בירח המלא ובשמים הצלולים וחשבה: זה יהיה הבית שלי למשך השנתיים הבאות…