סיפור חדש דנדש (אין לו שם כרגע)

ג'ייק:
מיה מעדה ונפלה על אחד מפחי הזבל שהיו בפינות המסדרונות. היא התחילה לצחקק בקול רם.
"מיה, שקט!" לחשתי לה ברוגז ועזרתי לה לקום. "את תעירי את אם הבית ואת תידפקי לגמרי!"
"ששש..!" היא לחשה בקולניות ושוב התחילה לצחקק כאשר נשענה עליי. היא היתה נמוכה ממני בעשרה סנטימטרים לפחות וראשה הגיע רק עד כתפיי. נתתי לה לשים את ראשה על כתפיי וגררתי אותה בהמשך המסדרון לכיוון חדרה.
"לאיפה אנחנו הולכים? אני רוצה לצאת," מיה אמרה לי והסתכלה סביב במסדרון כאילו היא קולטת רק עכשיו איפה אנחנו.
"את הולכת לחדר שלך והולכת לישון," אמרתי לה בשעה שהיא התנתקה ממני וניסתה למשוך את זרועה מהאחיזה שלי.
"לא!" היא אמרה. "אני רוצה לצאת! הלילה כול כך יפה…אני רוצה להיות בחוץ," היא אמרה בנחישות וניסתה להרפות מהאחיזה שלי אבל הידקתי אותה ומשכתי אותה אליי.
"מיה, תפסיקי להתנהג בטמטום," אמרתי לה. "וסתמי את הפה, את תעירי את כולם!"
"אתה לא אבא שלי, תעזוב אותי!" היא אמרה בכעס.
"מיה-"
"אתה מכאיב לי!"
"יסלקו אותך אם ימצאו אותך במצב הזה!"
"תעזוב אותי!" היא קראה בקול רם ודחפה אותי בחוזקה מפתיעה והשתחררה מהאחיזה שלי; היא מעדה לאחור, נתקלה בכיסא שהיה שעון על הקיר והפילה אותו על הרצפה ברעש מצלצל כשהיא נופלת גם היא על הישבן. היא התחילה לצחוק בקול רם.
"איזה חרא," מלמלתי לעצמי.
עכשיו כולם באמת יתעוררו אחרי כול הרעש הזה.
"בואי!" אמרתי ברוגז למיה, משכתי אותה בתנועה חדה לעמידה והרמתי אותה בזרועותיי ומיהרתי להסתלק מהמעונות של הבנות לפני שאם הבית עמדה להתעורר ולמצוא אותנו שם.
עזבתי את בניין המעונות של הבנות וחזרתי למעונות שלנו בצד השני של הפנימייה. לא היתה ברירה, לא יכולתי להחזיר את מיה עכשיו לחדרה לאחר שהיא עשתה את כול המהומה הזאת בבניין; אי אפשר היה לדעת מי יתעורר ויראה אותה במצב הזה, ולא ידעתי עוד כמה פעמים יכולים לוותר למיה מבלי לסלק אותה.
עליתי לחדרי ופתחתי את החדר כשאני גורר את מיה בידה כעת ולא משחרר את האחיזה שלי בה.
"אני עייפה," היא אמרה לפתע.
"אני בטוח שכן," אמרתי לה בזעף. החדר היה חשוך וברודי ישן במיטתו.
"אני רוצה לישון," היא אמרה בתינוקיות.
הובלתי אותה למיטה שלי והשכבתי אותה. לפתע היא נראתה עצובה מאוד והסיבה לכול הבלגן הזה חזר לתודעה שלי והכעס שלי כלפיה התפוגג; עיניה נצצו מדמעות כאשר היא נשכבה על הכרית שלי ומשכה את הסדין על עצמה.
"אני לא רוצה להיות פה," היא אמרה וידעתי שהיא לא מתכוונת לחדר שלי.
"תלכי לישון, מיה," אמרתי לה בשקט.
"אתה תהיה פה לידי?" היא שאלה.
"כן."
"ולא תעזוב אותי?"
"לעולם לא."
היא חייכה בחיוך עצוב ורפה בשעה שעצמה את עיניה; ראיתי דמעה זולגת מעינה הימנית ומחיתי אותה באצבע שלי. היא נטלה את ידי ושילבה את אצבעותיה בשלי ומשכה אותה אליה.
היא נרדמה לאחר כמה דקות ומשכתי את היד שלי מאחיזתה. לקחתי כרית וסדין ונשכבתי על הרצפה ליד המיטה והלכתי גם אני לישון לאחר ששלחתי לסאלי, שותפתה לחדר המעונות וחברתה הטובה ביותר של מיה, שמיה ישנה אצלי בחדר ושלא הצלחתי להביא אותה לחדר שלהן.

למחרת כשפקחתי את עיניי, ראיתי את ברודי יושב על הספה שנמצא בין שתי המיטות שלנו ומשחק בפלייסטיישן בלי קול. הזדקפתי והסתכלתי על המיטה שלי וראיתי שהיא ריקה.
"היא יצאה כבר," ברודי אמר לי.
"לאיפה הלכה?" שפשפתי את עיניי ופיהקתי.
"היא לא היתה כבר כשקמתי," הוא אמר, מרוכז במשחק.
"אז איך אתה יודע שהיתה פה?"
"ראיתי אותה לפנות בוקר כשקמתי לשירותים," הוא ענה. "אז התחלת להביא אותה לחדר? תהיתי מתי זה יקרה…" הוא חייך חיוך עקום.
"זה לא ככה," אמרתי לו באדישות מסוימת. ברודי תמיד צחק עליי ועל הקשר שלי עם מיה. "היא היתה-"
"בוקר טוב!"
נפתחה הדלת ומיה נכנסה בה; היא החזיקה בידה שתי כוסות קפה ושקית של מאפים.
"את צודקת," ברודי הביט בה ובמאפים שהחזיקה. "זה באמת בוקר טוב!"
מיה חייכה והושיטה לו כוס קפה אחד ואת המאפים שמה על השולחן מול הספה. החדר שלנו היה צפוף וקטן עם שתי מיטות בקצות החדר, ספה, שולחן וטלוויזיה באמצע ושני חדרי ארונות דחוסים לכול אחד.
ברודי הרים את הקול של הפלייסטיישן בשעה שמיה ניגשה אליי והתיישבה לצידי על הרצפה.
"אתה נראה נורא," היא אמרה לי בחיוך קטן.
"ככה זה כשישנים על הרצפה," אמרתי לה. "הגב הורג אותי,"
"מצטערת…" היא אמרה. "בגלל זה הבאתי לך מתנת פיוס," היא חייכה והושיטה לי את כוס הקפה.
"זה לא יספיק," אמרתי לה ולגמתי מהכוס.
"איך מצאת אותי אתמול?" היא שאלה.
"סאלי התקשרה אליי ואמרה לי שלא חזרת לחדר וידענו שזה קשור לתאריך-" אמרתי ונעתי באי נוחות.
מיה לא אמרה כלום.
"אז הנחתי שתהיי בעץ," המשכתי. העץ הגדול בפנימייה היה מקום הבילוי הקבוע שלנו; הוא היה ענקי והגזע שלו השתרע על כמעט מטר וחצי של אדמה.
"זה לא היה מתוכנן," מיה אמרה לי. "אבל תודה-"
"איך את מרגישה-"
"השיעור הראשון עומד להתחיל ואני רוצה גם לדבר עם סאלי לפני," מיה קטעה אותי. ידעתי שהיא לא רוצה לדבר על העניין ועל התאריך של אתמול; היא לא היתה בחורה ששופכת את רגשותיה בכול הזדמנות והיא שנאה לדבר על הוריה ועל כול עניין שיכול היה לדכא אותה, אבל הרגשתי שחובה עליי לשאול. "אז נתראה אחר כך?" היא קמה.
"תודה על המאפים," ברודי אמר לה בפה מלא אוכל לפני שהיא יצאה. "הם מעולים-".