סיפור במכתב

סיפור במכתב
חברי הנאמן,
אני כותב לך את הדברים הבאים כיוון שאיני יכול יותר לשמרם בלבי. זה מעל ליכולתי, אין אפשרות יותר לשמור את הסוד שהקפדתי לשמור במשך שנים רבות. כשמכתב זה יגיע אליך אהיה רחוק מכאן. רחוק ממולדתי ומכל מקום או כל אדם שיזכיר לי את עברי ואת מקור מכאובי. איני יודע עדיין לאין אברח אל בכל מקרה אבקש שלא תחפש אותי. אני כותב לך את הדברים כי אני יודע כי אתה סופר מוכשר וידוע. אולי באחד הימים אראה ספר או רומן שאתה כתבת מהדברים שאספר לך. סיפור זה חייב להיות מתועד והוא ראוי לכך.

אתה בוודאי זוכר את הרקדנית "אניטה" שחיבבתי אותה מאוד ורציתי לעזור לה לצאת מחייה האומללים ולהחזירה לדרך הישר. זו לא הייתה אהבה כי אם רגש של מחייבות. הרגשתי כי אני חייב לעשות זאת בכל מחיר. איני יודע מאין רגש זה נבע, הרי איני מאוהב בה, איני מרגיש כלפיה שום משיכה מינית. כל רצוני היה לראות אותה מחוץ למעגל החיים הסוטה בו היא חיה. אתה זוכר
כי היו לנו הרבה שיחות בהם נסית להסביר לי כי אין שום סיבה בעולם שאעסיק את עצמי בדבר בלתי אפשרי. אמרת כי היא לעולם לא תעזוב את מסלול חייה וכי חבל לי על הזמן ועל המאמצים. הטחת כלפי: "אתה משוגע, עזוב את השטויות ועזוב אותה לנפשה". הפסקת לבוא עמי למופעים שלה ולא רצית לשמוע אודותיה. אני המשכתי להופיע מדי ערב במועדון בו עבדה ועקבתי אחריה. היא הייתה מגרשת אותי ולא פעם איימה כי תזמין את המשטרה ותתבע אותי על הטרדה. היא דרשה בתוקף שאפסיק לרדוף אחריה.

באחד הלילות ראיתי גבר מזדקן נצמד אליה. היא הובילה אותו לחדר האיפור שלה כשהיא צוחקת בקל רם. דלת החדר נסגרה ושמעתי אותם מתלוצצים וצוחקים. חמת זעם השתלטה עלי עד כדי איבוד עשתונות. לא ידעתי כיצד זה קרה שהעזתי לדחוף את הדלת בכוח, הם עמדו בפינת החדר מחובקים כשהוא ממטיר עליה נשיקות והיא צוחקת. התנפלתי על הגבר והתפתחה קטטה אלימה ורעשנית. התאספו הרבה אנשים שהפרידו בינינו ובתוכם אישה מבוגרת שהכרתי מאז ילדותי. את האישה הזו הכרתי כל כך טוב ולכן התפלאתי: מה אישה זו עושה במקום כזה? המקום הזה בהחלט אינו מתאים לה, זה לא מקום שבו היא צריכה להיות. הרי היא אישה מכובדת שהקפידה לבקר אותי מדי יום שבת ולהציף אותי במתנות. לא החסירה אף שבת אחת. לא ידעתי מה הסיבה לכך. אהבתי אותה כאם. אך מדוע היא כאן? מה לה ולמקום הזה? לא ידעתי.
כשאישה זו ראתה את המתחולל היא צעקה בפראות, צעקת אימה ופחד":
"לא,
לא יכול להיות,
לא את זה,
אני לא יכולה לראות את המחזה הזה"
זו אשליה
זה בלתי אפשרי
תגידו לי שמה שאני רואה אינו נכון
למה זה קורה לי!!!
למה!! למה!!

מיד היא נפלה ארצה מעולפת והובלה בדחיפות לבית-החולים. אני תפסתי באניטה בכוח למכוניתי ונסעתי הביתה. אניטה השתוללה וניסתה לברוח, קללה אותי ואיימה כי תגיש תלונה במשטרה על חטיפה והטרדה. אמי המופתעת לא האמינה למראה עיניה:
מה קרה לבן האהוב שלה?
מי אישה המובהלת והצעקנית?
כיצד הוא הגיע אליה?
מה רצונו ממנה?
מדוע היא מתנגדת?
האם הבן האהוב שלה השתגע?
למה הוא עושה את זה?
סגרתי את אניטה בחדר ואמרתי לאימא כי תשמור עליה ותטפל בה. ימים רבים עברו שאני ואימא מדברים אל לבה ומנסים לשכנעה כי כל המעשה של החטיפה הוא לטובתה ובא רק כדי לעזור לה לשנות את אורח חייה המגונה. אמרנו:
את בחורה צעירה ויפה,
כל החיים לפניך,
את צריכה להתגבר
ואנו נעזור לך לבחור בדרך חיים חדשה שתוביל אותך לאושר
תוביל אותך לחיים חדשים ומהוגנים
נעזור לך לבנות עתיד טוב ומזהיר".
רק תעזרי לנו בכך
רק את טובתך אונו דורשים.
תגובתה הייתה קשה ותוקפנית. הייתה אומרת: "
מה לכם ולי!
מדוע נטפלתם אלי?
מי אתם בשבילי?
עזבו אותי לנפשי,
אני רוצה לחזור לביתי,
עזבו אותי!"
שחררו אותי
איני רוצה בכם
אתם תשלמו ביוקר על החטיפה הזו!!
היא החלה בשביתת רעב, הלכה ודעכה, הלכה ונחלשה. אימא הייתה מתחננת ואומרת:
מה לך ולה?
עזוב אותה,
אתה רואה שהיא הולכת ומתמוטטת.
היא עלולה למות ואז יעצרו אותך באשמת חטיפה ורצח.
שחרר אותה מיד!".
אני נשארתי בשלי ובעקשנותי. קיוויתי כי בסוף אצליח לעזור לה להתנתק מחיי ההוללות והחטא. הראש והשכל הישר לא פעל. רק הרגש כלפי חובתי לעזור לה העסיק אותי כל הזמן.
באחד הימים לא שמענו שום רעש מחדרה. כשפתחנו את החדר ראינו אותה מוטלת על הרצפה מעולפת ומחסרת הכרה. הסענו אותה לבית-החולים ושם התברר לנו כי היא שתתה רעל בכוונה להתאבד. הייתה מחוסרת הכרה למשך כחודשיים. שכבה כצמח וללא שום תגובה. איש מבין טובי הרופאים לא יכול היה לעזור לה והיא נפטרה.
רגשי אשמה כבדים הציפו אותי. לא יכולתי להתגבר על רגשות אלו. הייתי מדוכא ומיואש, אמרתי לעצמי כי אני רוצח שפל וכי טוב היה אילו עזבתי אותה לנפשה.
אתה בעצמך זוכר כי מצבי הנפשי והפיזי התחיל להידרדר.
עזבתי את העבודה ואת הלימודים
הסתגרתי בחדרי ימים שלמים ללא מעשה כל שהו
לא רציתי לראות אנשים, גם לא אותך
רגשי האשמה מוטטו אותי
החרטה על מעשיי הובילה אותי לשיגעון
רק כעבור כחצי שנשה חזרתי לעצמי אך לא הייתי אותו בחור עליז ושמח. מה שהו בי השתנה. הפכתי להיות מופנם, שתקן ועצוב. רוב הזמן התבודדתי ולא רציתי שום חברה.

כעת המקום לספר לך את הסיפור של האישה המבוגרת שהתעלפה באותו ערב אומלל. שמה היה שרה. מאז ילדותי הייתה מקפידה לבקר אותי ואת אמי מדי יום שבת ולשהות אצלנו מספר שעות כשהיא מחבקת ומנשקת אותי ולא עוזבת אותי אף לרגע. ממטירה עלי מתנות וצעצועים ונותנת לאימא כספים רבים. חיבבתי את שרה וראיתי בה כאם שניה. תהיתי מדוע היא עושה את כל זה ולא מצאתי תשובה הולמת. כששאלתי את אימא לסיבה היא הייתה עונה: "זו אישה טובה שאין לה ילדים ורואה בך כבן, היא אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם". קבלתי את זה והאמנתי שזו האמת.
כאמור, שרה הייתה מאושפזת בבית-החולים מאז אותו לילה. הייתי מבקר אותה מדי יום ביום ושוהה ליד מיטתה שעות רבות. הייתה מביטה לעברי ושואלת מדוע נכנסתי לקטטה האיומה ומה בכלל היה לי לעשות במקום הזה. היא שאלה על אניטה והתחננה שנעוור לה לצאת מחייה האומללים. הבטחתי לעשות כרצונה וכששאלתי אותה מה הקשר שלה לאניטה ומה לה ולמקום הזה, שמרה על שתיקה ולא הגיבה אני כבדתי את רצונה. ידעתי כי יש סוד נורא בחייה שאינה רוצה לגלותו. לא האצתי בה לגלות מה שאינה רוצה.

באחד הימים, ולאחר שאניטה נפטרה, הוזמנתי באופן דחוף לבית-החולים לבקר את שרה. היא שכבה על המיטה, רזה וחלשה מאוד, פניה חיוורים וכל גופה רועד מחולי ומחום. התקרבתי אליה ונשקתי אותה על המצח. היא החזיקה בידי, הביטה בי מבט ארוך, מבט של אהבה ותחינה ואמרה בקול רפה וחלש:
אין לנו זמן מספיק,
אני הולכת למות בכל רגע
ועלי לגלות לך את הסוד ששמרתי אותו במשך שנים רבות.
הסוד שהפך את חיי הגהנום בלתי נסבל.
אני לא רוצה למות בלי לספר לך את האמת
אני מקווה שאספיק לגמור את דבריי
אני מקווה שמלאך המוות יחכה לי עד לגמר הסיפור
עד לגילוי הסוד הנורה ששמרתי אותי כל השנים.

הורי שדכו לי אדם רשע וסוטה שהיה מבוגר ממני בשלושים שנה. היה נוהג לרדות בי ולהכות אותי מכות רצח ואני סבלתי בשקט. כשהייתי בהריון הוא נעלם מחיי. היגר לחוץ-לארץ. איני יודעת לאין בדיוק אבל אני יודעת שנשארתי ללא אמצעי מחיה ולא ידעתי כיצד עלי לפרנס את עצמי ואת התינוק לו צפיתי. ילדתי את תינוקי והוא היה מקסים. לא ידעתי כיצד אוכל לדאוג לו ואני בודדה. איש לא רצה לקבל אותי לעבודה כלשהי כשאני מטפלת בתינוק. רציתי שיגדל באווירה אחרת. רציתי שיהיה לו הכול, שיגדל ברווחה וללא מחסור. חיפשתי ומצאתי אישה נפלאה. מסרתי לה את התינוק כדי לגדל אותו ולדאוג לו. הייתי אישה צעירה ויפה. חסרו לי האמצעים הדרושים לגידול התינוק. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה למכור את מה שיש לי. למכור את גופי שכולם רצו בו. היו לי הרבה מאהבים שהציפו אותי בכל היקר להם, בזבזו עלי את כספיהם עד שהתרוששו ואז עזבתי אותם לאנחות ומצאתי אחרים.
את הילד הזה לא עזבתי. ביקרתי אותו מדי יום שבת ודאגתי לכל מחסורו. אהבתי אותו יותר מכל דבר ונהניתי לראותו גדל ונעשה לבחור חמוד ומשכיל. הוא סיים את לימודי המשפטים והפך לעורך-דין מצליח ומבוקש".
שרה הביטה בי מבט חד ושאלה:
האם אתה יודע מי הילד הזה?".
חיבקתי אותה בחום והדמעות זולגות מעיני:
כן אימא,
כן,
אני יודע.
אני הוא הילד הזה.
אני הוא שגרם לך למכור את גופך ולסבול סבל נורא כל כך כדי לגדל אותי. כל הזמן הרגשתי בזאת וראיתי בך כאם, אני אוהב אותך כל כך!". היא עצמה את עיניה למספר דקות והחזיקה את היד על הלב. ראיתי כי כוחותיה עוזבים אותה ובכל רגע היא עלולה למות. כעבור מספר דקות היא פתחה את עיניה ואמרה:
זה לא כל הסוד.
אני חייבת לסיים ולבקש ממך שתעשה משהו עבורי.
משהו מאוד חשוב לי,
האם אתה מבטיח לי?"
עניתי:
כן אימא יקרה,
אעשה את כל מה שתבקשי ממני לעשות,
ספרי לי אני שומע".
עזרתי לה להישען על הכרית ונתתי לה מעט מים לשתות והיא המשיכה לספר:
"כפי שסיפרתי לך, המשכתי למכור את גופי לכל המרבה במחיר. מחיי החטא נולדה לי ילדה נחמדה. לא היה לי השכל למסור אותה למי שיגדל אותה. היא גדלה אצלי באווירה הנפסדת בה חייתי. כשהתבגרה ונעשתה לבחורה יפה ומקסימה הלכה בדרך בה הלכתי אני ואף יתר מכך. התרועעה עם עבריינים ועם פושעים, חיה חיי הוללות ונהנתה מכך מאוד. אהבה את חיי החטא. היו לה הרבה מחזרים שחמדו את גופה המגרה והצעיר. לא שמעה בקולי ולא שעתה לתחנוני כי תעזוב את אורח החיים הנפסד אך ללא הועיל. הייתה אומרת לי:
אם זה היה כל כך טוב, אז מדוע את חיה את החיים האלה?
מדוע נתת לי לגדול באווירה הזו?
את האשמה בכל זה.
אני שונאת אותך בשל כך.
אני עושה זאת כדי להתנקם בך ולמרר את חייך,
את אימא רעה,
אני רוצה לראותך מושפלת וסובלת.
אני רוצה שתמותי בצער ובייסורים!".
כך הייתה אומרת לי והיא צדקה. שרה הביטה בי ושאלה: "האם אתה יודע מי הייתה הילדה הזו?
זו היא אניטה.
אניטה שאני ברוב טיפשותי גרמתי לה לחיי האומללות בה היא חיה.
אני מבקשת לפני מותי כי תעשה הכול כדי לעזור לה. תוציא אותה מביב-השפכים בו היא נמצאת. היא אחותך ומחובתך לעזור לה, עשה זו למעני!". הייתי המום ומבולבל. לא ידעתי האם עלי לבשר לה את בשורת-איוב ולגלות לה שאני הוא שגרם למותה. שאני הוא הרוצח. או האם עלי לא לגלות לה ולתת לה למות בשקט וברוגע? לאחר התלבטות קשה החלטתי לגלות לה את הכול ואמרתי:
אני כל כך מצטער,
ניסיתי לעזור והדבר גרם למותה.
אני הייתי הסיבה למותה של הילדה שלך,
של אחותי שלא הכרתי.
היא הייתה עקשנית ומרדנית.
אני מבקש שתסלחי לי!".
כששמעה את הבשורה צעקה בקול רם שהביע את מידת כאבה ייסוריה:
"לא יכול להיות,
אניטה שלי לא מתה,
היא חיה והיא תחיה עוד הרבה שנים.
אנא!! תאמר לי שזה לא נכון!!
תאמר לי שהיא לא מתה!".
מיד לאחר מכן היא השתתקה. עצמה את עיניה לתמיד. היא נפטרה. אמי ואחותי נפטרו ואני הייתי הגורם לכך. לא אוכל לסלוח לעצמי ואשא את רגש האשמה הזה עד סוף חיי. בזה תם הסיפור ואני מוסר אותו בידיך כדי לכתוב ספר מסיפור זה. שלום לך ידיד נאמן!
(בצרה-עיראק 1949)