סיפור בלי שם- פרק 3
3
אריקה
ההרגשה הזאת. כמו סם, ממכרת.
אחרי הפעם הראשונה לא הצלחתי להפסיק.
אני כאילו צופה בעצמי מהצד. חולמת.
פה אני יכולה להיות מי שאני רוצה. מה שאני רוצה. אף אחד לא שופט את המעשים שלי, ההתנהגות שלי. האישיות שלי שייכת לעצמי.
לעומת זאת הגוף שלי זר לי. כאילו לא אני שולטת בו.
לפתע חשתי כאב עז בלחי השמאלית, במותן, בבטן. החוקים פה אחרים לגמרי. בקרב איגרוף רגיל בחיים לא היו נותנים לגבר להרביץ ככה לבחורה. אבל פה אלה קרבות לא חוקיים. כמה פעמים אנשים מתו בזירה הזאת.
אך לי אין כל כוונה למות כאן.
בפה שלי טעם מתכתי, כמה שאני שונאת את הטעם הזה.
הוצאתי את כל הכעס שלי במכות שנתתי.
אגרוף. בעיטה.
הכעס על זה שאני חיה.
שמתיו מת.
רק כאן אני יכולה להיות אני.
ואני באבל.
עברו חמש שנים ואני עדיין באבל.
אומרים שיש חמש שלבים לאבל:
הכחשה.
כעס.
מיקוח.
דיכאון.
וקבלה.
אצלי מיקוח לא היה.
במקום זה הכעס והדיכאון שלי השתלבו.
אני זאת שנהגה.
אני כבר לא מאשימה את עצמי, לא יודעת למה.
מתיו אהב אותי מאוד, וכמה שזה ישמע בנאלי, אבל לדעתי הוא לא היה רוצה שהייתי יושבת כל יום בוכה ומאשימה את עצמי.
הוא היה רוצה שאני אמשיך הלאה, אחיה חיים מאושרים.
וזה מה שאני עושה.
אני חיה בשביל שנינו.
***
"היום שאלו אותנו בבית ספר מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים." אמר מתיו כבדרך אגב בזמן ארוחת הערב המשפחתית. "מה ענית?" שאלה אותו אמא. "מתאגרף." ענה מתיו בחיוך מלא גאווה. "מתאגרף? מה קשור?" שאלתי בזלזול, הוא עשה את הפרצוף הנזוף שלו שתמיד גורם לי לצחוק. "אני אהיה מתאגרף! את עוד תראי." הוא אמר, מלא בביטחון. "נחיה ונראה." השבתי.
***
אחרי השיקום הלכתי להגשים את החלום של מתיו. לי לא היה חלום. אז. אבל החלום של מתיו הפך גם לחלום שלי. כל כך אהבתי את ההרגשה הזאת.
שמעתי שריקות. צעקות.
שמעתי, אבל כאילו מבעד לדלת עבה.
הכל היה מעומעם.
הרגשתי נוזל קר מטפטף על הפנים שלי.
התעוררתי.
מולי עמדה התמונה הבאה:
רכנתי מעל גבר שהיה שרוע על הזירה, כולו בדם. מאחורי היו שלושה גברים חסונים שהרימו אותי מהבחור. הם שפכו עלי מים. הקהל הריע.
ניצחתי.
ירדתי מהזירה. התעלמתי מהכל.
הייתי בעולם משלי, העולם שבו הכי אהבתי להיות.
רצתי לכיוונו של מייק. "כל הכבוד ילדה," אמר, ההפתעה ניכרת בקולו. הנהנתי לעברו ולקחתי את המעטפה שהושיט לי, המעטפה עם ההימורים שהייתה גדולה ועבה.
לבשתי את הסוודר השחור ואת הנעליים ובלי מילים מיותרות רצתי לכיוון היציאה.
עליתי על הסקייטבורד שחיכה לי היכן שהשארתי אותו ורכבתי לכיוון הבית.
הגעתי הביתה ושקעתי בשינה עמוקה.
תגובות (2)
יש שיר שאני מאוד אוהבת, השיר נגמר במשפט "One life for the to of us" הרגשתי שצורה כל כך חזקה את המשפט הזה בפרק הזה.
הסיפור מאוד יפה, אני אוהבת את הכתיבה שלך, היא ישרה, חזקה, לא מתרפסת. נהניתי מאוד.
תודה רבה,
שימחת אותי מאוד.
אני גם מאוד מתחברת לכתיבה שלך.