סיפור בלי שם פרק 2 (תגובות יתקבלו בברכה:)

פרק 2-להיות משהו –

סרינה התעוררה בחדרה הדל, למען האמת היו בו רק מיטה יחידה וארון בגדים ישן. היא שפשפה את עיניה בעייפות והביטה מבעד לחלון הפתוח, הגשם הפסיק בשלב מסיום בלילה והשמש זרחה, קרניים זעירות חדו לחדה והעירו בנקודות את הרצפה.
זה היה יום שבת וסרינה ידעה מה זה אומר, שעות נוספות עם קמרון. סרינה קיוותה בכל ליבה שהוא יתן לה יום חופש, למרות שזו הייתה מחשבה מופרחת ביותר.
סרינה קמה ממיטתה והתקדמה לכיוון חדר השירותים שהיה בקצה המסדרון, הבית היה שקט וסרינה הניחה שקמרון כבר היה במרתף. אכזבה כרסמה את ליבה אך היא החליטה לא לאבד תקווה. היא שתפה את פניה וצחצחה את שיניה ולאחר מכן יצאה לכיוון המדרגות שהובילו לקומה התחתונה, היא ידעה שאין לה את הזכות לאכול, לא לפני שתשלים את אימוני הבוקר.
כשסרינה הגיעה למרתף היא התפלאה לגלות שלא היה בו אף אחד, יכול להיות שקמרון חולה?
סרינה עלתה במהירות לחדרו, הוא לא היה גם שם, זה מעולם לא קרה, קמרון תמיד היה בבית בבקרים,הוא היה צריך להגיד לה מה לעשות. סרינה הייתה בפניקה והשתדלה לנשום, היא התקרבה למיטתו והבחינה בפתק צהוב שלח על הכרית שלו.
'אני לא יהיה היום, קחי יום חופש. ממחר מתחילים לעבוד קשה יותר. קמרון."
סרינה לא ידעה עם לשמוח או להיות עצובה, מזה זמן רב היא לא זכתה ליום חופש אבל ממחר היא תצטרך לעבוד קשה יותר ממה שהיא עובדת עכשיו, עם זה בככל אפשרי. סרינה נשמה עמוק והלכה לחדרה, היא לא התכוונה לבזבז את יום החופש שלה בבית הריק הזה. היא לבשה חולצה קצרה ירוקה ופשוטה ומכנסי גינס ישנים כשסיימה להתלבש אספה את שיערה המלא והכהה לקוקו גבוה וירדה במדרגות למטה שם נעלה את מגפייה הישנים והטובים. כשסרינה חמקה מהבית היא הרגישה חלקית חופשיה, כאילו משהו מקמרון עדיין עוטף אותה, היא השתדלה להתנער מהמחשבה הזו ויצאה לטייל בשכונה.
זו הייתה שעת בוקר מוקדמת והיו עד סימנים גלויים לגשם שירד אמש, סרינה הביטה בבתים השכנים בהתפעלות, הכל נראה יפה כל כך אחרי הגשם, נוצץ וחדש, כאילו העולם כולו נבאה בזה הרגע.
"מה את עושה פה מותק? חשבתי שלא מרשים לך לצאת מהבית," סרינה זיהתה את הקול והסתובבה במהירות.
"אני לא…"דבריה נקטעו כשהיא ראתה את פניו של מני. "מה קרה לפנים שלך?" שאלה, חבורות גדולות נחו מעל עיניו ועל לחיו. העין הימנית שלו הייתה פתוחה למחצה בזמן שהשמאלית לא נפתחה כלל, בגדי העור שלבש אתמול היו מלוכלכים וקרועים,הוא החזיק בידו השמאלית את כתפו הימנית כאילו היה פצוע.
"אני רק שומר על השטח שלי מותק," הוא ניסה לחייך אך פניו התעוותו מכאב.
"אתה אדיוט," אמרה סרינה חד משמעית.
"את… את צודקת." הוא נשמע כנוע וזה הפתיעה את סרינה.
"אני הולכת," הודיע והפנתה את מבטה להמשיך להסתובב בשכונה היפה שבה היה ביתו של קמרון.
"חכי מות… זאת אומרת סרינה, אולי תבואי לשבת איתי באיזה מקום?" ההלם המשיך להכות בסרינה, קודם קמרון ואז מני…
"אני…" סרינה כל כך רצתה להמשיך להסתובב בשכונה, לראות קצת את העיר. אבל כשהביטה בפניו של מני, הוא נראה פגיע יותר מאשר אי פעם, היא הכירה אותו די הרבה זמן ומעולם לא ראתה אותו במצב כזה.
"בסדר," היא אמרה מעט מיוסרת. מני נרה שמח, הוא אפילו ניסה לחייך שוב אך פעם נוספת פניו התעוותו.
"לאן הולכם?" שאלה סרינה שהרגישה קטנטנה לידו, מני היה בן עשרים ואחת אך היה יחסית נמוך לגילו, הוא נודה בתור אחד שלא כדי להתעסק איתו ולא להיות בחברתו, אבל לסרינה לא היה אף אחד שיעצור אותה.
"למקום שלי," הוא אמר בקלילות, והמשיך לצעוד לצידה של סרינה. המקום של מני היה בעצם חנות ישנה לחומרי בניין, הבעלים נטש את החנות וזמן ומאז מני יושב שם עם החברים שלו, הם עושים שם כל מיני דברים.
"אוקיי," סרינה לא מצאה משהו טוב יותר לומר.

"למה אנחנו כן מני? אל תגיד לי שאתה חושב שאני כמו כל הבנות האחרות שאתה מביא לכאן. כי אני לא,"אמרה סרינה . מני הדליק סגריה והציעה לה אחת. היא סרבה.
"אני רק רוצה לדבר, אני יודע מי את סרינה, אני זוכר אתך עד משעברת לגור באזור," מני התיישב על ספה ישנה מלאת פשפשים והציעה לה לשבת, הפעם סרינה נהנתה להצעה.
"אז על מה אתה רוצה לדבר?" שאלה סרינה וריככה את קולה.
"למה לא נותנים לך לצאת מהבית?" השאלה הייתה ישירה, ישירה מידי וסרינה נחנקה מעט.
"למה … למה זה אמור לעניין אותך בכלל?!" שאלה בהתגוננות. היא לא רצתה לדבר על הצרות שלה עם משהו כמו מני.
"סתם מתוך סקרנות," הוא ענה בקלילות, מסיים את הסגריה שלו ומדליק עד אחת. "את מעניינת אותי סרינה," המשיך.
"אני לא יודעת מה זה אמור להביע אבל אני הולכת," סרינה קמה מהספה הישנה והתכוונה ללכת משם מהר ככול שתוכל אבל מני אחז בידה.
"אל תלכי! עם את לא רוצה לדבר על זה לא נדבר, בסדר?אני פשוט רוצה שתישארי," הוא פלט עשן מסריח לכיוון הנגדי שלה וניסה שוב לחייך.
"בסדר," סרינה לא יכלה לסרב לו כשהוא הביט בה בפנים הפגועות האלה. "מה קרה לך בפנים?" שאלה גם היא בחדות ובישירות.
"אני… זה היה סבא שלי…" כולם בשכונה שמעו על סביו האלים במיוחד של מני, סרינה מעולם לא האמינה לזה, עד עכשיו.
"איך הוא עשה לך את זה?" שאלה והתיישבה לצידו שוב.
"תתפלאי מה אפשר לעשות עם דברים שיש בבית," הוא זייף שמחה לידה. "כל כך הייתי רוצה לעזוב את המקום הזה, אותו. אבל אני לא יכול , הוא סבא שלי…" קולו נשבר וסרינה לא ידעה מה לעשות.
"אני מצטערת…" מלמלה סרינה.
"פשוט… תבטיחי לי סרינה, תבטיחי לי שתהיה משהו. את חייבת להיות משהו," סרינה לא הבינה את דבריו.
"אני לא מבינה," אמרה והביטה בו, בעינו הפתוחה למחצה היא ראתה משהו שונה, משהו שמעולם לא ראתה בו, העם זו הייתה תשוקה?
"אסור לך להיכנע את שומעת, עם משהו מוריד אותך למתה את חייבת להילחם, את חייבת לבחור את הבחירות של עצמך, את חייבת להיות משהו." הוא אמר את המילים ברגש אמיתי , כאילו יצאו ישר מתווך ליבו וסרינה הבינה בפעם הראשונה בחייה מהיא תשוקה אמיתית.