סיפור בלי שם- פרק 1

1
חמש שנים לאחר מכן
אריקה

"הכל בסדר אמא. למה את צריכה לדאוג לי כל כך?" עניתי לאמא שהתקשרה אלי בפעם המיליון היום בשביל לבדוק איך אני מרגישה לגבי המעבר לקולג׳ בלוס אנג'לס. "את יודעת טוב מאוד למה אריקה, אני אמא שלך." היא תמיד עונה לי ככה כשאני שואלת אותה למה היא דואגת לי כל כך.
מאז שמתיו נפטר נשארתי הבת היחידה ובגלל זה אני זוכה לדאגה יתרה. "טוב אבל את יודעת, אני כבר בת עשרים ושתיים ולא מתכוונת להסתבך בצרות אז אין לך סיבה לדאוג לי כל כך." עניתי לה. כאילו שהיא לא יודעת את זה טוב מאוד בעצמה. אבל האמת שאני מבינה את הדאגה המיוחדת שלה היום ספציפית. אם הבת שלי הייתה עוברת לפני השנה האחרונה שלה מקולג׳ שנשרף בסקרמנטו לקולג׳ בלוס אנג'לס במרחק חמש וחצי שעות נסיעה מהבית של ההורים גם אני הייתי מתקשרת אליה כל שלוש דקות. "מתוקה, את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" זה גם מה שהיא שאלה אותי לפני ארבעה חודשים, שהחלטתי לצבוע חמישה סנטימטרים מהשיער שמגיע לי עד אמצע הגב בוורוד, ואני אענה לה בדיוק כמו שעניתי לה אז. "אמא, זו לא החלטה שקיבלתי מהרגע להרגע, אני חשבתי עליה הרבה ויש לי זכות בחירה מלאה." היא נאנחה בתגובה לעקשנות שלי ואחרי כמה שניות אמרה "טוב מתוקה, אני סומכת עלייך. גם אבא וגם אני. הכל מוכן בדירה החדשה שלך, היא גם בקומה גבוהה כמו שאת אוהבת," ההורים שלי אהבו אותי יותר מכל דבר אחר, בתקופה של השיקום מהתאונה הם היו איתי ולא עזבו אותי לרגע. "תודה, אוהבת אותך אמא." עניתי לפני שניתקתי את השיחה. יצאתי משדה התעופה ועצרתי מונית. הנהג יצא ולקח ממני את שלושת המזוודות עם כל המלתחה והדברים שלי. קלטתי שהמבט שלו השתאה עלי רגע ארוך מדי אבל לא אמרתי דבר, כנראה שכבר הייתי רגילה. הוא נכנס למושב הנהג ולי לקחו כמה רגעים לאסוף את כל כוח הרצון שלי בשביל לשבת במונית. לא נהגתי יותר ולא ישבתי במכונית מאז התאונה. לכל מקום שאני רוצה להגיע אני או רוכבת על אופניים או על סקייטבורד. אבל אני לא יכולה לרכב על הסקייטבורד שהבאתי איתי עם כל המזוודות. הנהג חיכה בסבלנות עד שאני אכנס, למרות שנראה לי שאם היה פה מישהו אחר הוא כבר היה מזרז אותו, עוד בונוס שהמראה שלי מקנה. נכנסתי למונית ואמרתי לנהג את הכתובת שאמא שלחה לי מוקדם יותר.
לא היה לי נוח במונית.
עצמתי עיניים ונרדמתי.
התעוררתי והדבר הראשון שראיתי היה בניין יוקרתי, יותר מדי ממה שסטודנט יכול להרשות לעצמו. אבל ההורים שלי תמיד היו בגישה של "מגיע לך הטוב ביותר" וכאלה, אז אני זורמת איתם כי גם אני נהנת מכל המותרות והשאר.
עליתי לקומה האחרונה, קומה שלושים ואחת וישר שמתי לב שבקומה יש רק שתי דירות. נכנסתי לדירה שלי וישר יצאתי למרפסת. הנוף היה מושלם. חוף ים וקניון נמצאים במרחק חמש דקות הליכה מהבניין. עליתי לקומה העליונה, הייתה שם בריכה ענקית ושלוש מיטות שיזוף.
ישבתי על אחת מהן כמה דקות והלכתי לפרוק את המזוודות. הקולג' נמצא במרחק של בערך עשרים דקות הליכה מפה, שזה ממש מגניב כי הקולג' הקודם שלי היה במרחק של ארבעים דקות נסיעה מהבית והייתי צריכה לקום בשביל זה ממש מוקדם, אבל עכשיו יקח לי פחות משבע דקות להגיע לקולג׳ עם הסקייטבורד.
הלימודים מתחילים מחר ואין לי כוח לכלום אז אחרי שסידרתי את המזוודות עשיתי סיור קצר בבית והתפרקתי על המיטה הזוגית החדשה שלי בחדר השינה הגדול והחדש שלי.
קמתי בבוקר, התארגנתי, התלבשתי ויצאתי על הסקייטבורד לכיוון הקולג׳ החדש שלי, וכמו שחשבתי לקחו לי כמעט שבע דקות להגיע.
אני רגילה להגיע ראשונה לאודיטוריום אבל הפעם מישהו הגיע לפני. מהפרופיל שלו יכולתי ליראות שהוא שרירי וחסון בעל שיער שחור מהמם. מהזווית שלי הוא נראה כמו פסל. לא זז ולא נושם. הוא ישב בשורה האחרונה באודיטוריום והביט קדימה. הלכתי לשבת בשורה שלפניו כמה מושבים מול שלו. הבטתי בו שוב פעם לפני שהתיישבתי וקלטתי שהוא חתיך הורס, יש לו פנים מושלמות וגוף מושלם לא פחות. עיניים כחולות כהות, כמו הים בלילה. זיפים שחורים עיטרו את הפנים שלו והפכו אותו למושך בצורה לא הגיונית. התיישבתי ופתאום היה לי דחף עז לצייר אותו. את כל מה שרציתי לצייר ציירתי באותו הרגע, אם זאת שקיעה אם זאת זריחה או סתם בן אדם שאני פוגשת, והפעם הזאת לא תהיה יוצאת דופן. הוצאתי את מחברת הרישומים שאני לוקחת איתי לכל מקום כדי לצייר. הסתכלתי עליו במשך כמעט חמש שניות שבהן הוא לא התייחס אלי. כנראה שהוא רגיל למבטים של בחורות שמוקסמות מהמראה שלו, אבל אני לא עוד בחורה מוקסמת. אחרי כמעט חמש שניות התחלתי לצייר. ציירתי אותו מהזיכרון כי לא רציתי ליתקוע בו מבטים. אני יודעת כמה זה לא נעים מניסיון אישי. נראה לי שהוא קלט שאני מציירת אותו למרות שהשתדלתי מאוד להסתיר את המחברת כדי לא להיראות כמו סטוקרית, אבל זה אפילו לא הזיז לו. שריר בפנים שלו לא זז מהרגע שנכנסתי. הוא בקושי מצמץ. הספקתי לצייר עוד קצת עד שכל שאר הסטודנטים נכנסו לאודיטוריום וכמו שחשבתי כל המבטים ישר היו עלי. בעיקר של הבנים, אבל גם של עוד כמה בנות שנראה לי שהיו הכי יפות פה עד שאני הגעתי, וגם הן הבינו את זה. החטפתי עוד מבט לעבר הבחור שישב מאחורי שעדיין נשאר קפוא במקום וסגרתי את המחברת.
היום נגמר בשלום מבלי שאף אחד הגיע לדבר איתי. או לפחות ככה חשבתי עד שנגשה אלי בחורה ושאלה אותי, "היי, איך קוראים לך?" הסתכלתי עליה והיא מיד הוסיפה, "לי קוראים אמלי, סליחה שלא הצגתי את עצמי קודם," היא הושיטה לי יד. "אריקה," עניתי בתגובה ולחצתי את היד שלה. "את חדשה פה נכון?" היא שאלה בביישנות, "כן. אני במקור מסקרמנטו אבל הקולג' הקודם שלי נשרף והחלטתי לעבור לקולג׳ הזה, למרות שזאת השנה האחרונה שלי, אני די ממהרת אז אם לא אכפת לך…" החלטתי לחסוך ממנה את שאר השאלות. "אוו בטח, את יכולה לעבור, את גרה במעונות?" היא עקשנית. אבל אני אוהבת בחורות עקשניות. "לא, יש לי דירה לא רחוק מכאן." עניתי. "ויש לך רכב?" החלטתי להתעלם מהעובדה שהשאלה שלה חטטנית ועניתי, "לא." היא לא הרפתה ממני ושאלה, "אופנוע?" "לא." "אופניים?" "לא." היא עיקמה אלי את מבטה ושאלה, "אז את הולכת ברגל?" "לא." עניתי לה שוב בחוסר סבלנות, "אז איך את מגיעה הביתה?" נשמתי נשימה עמוקה והזכרתי לעצמי שאני עוד אצטרך ללמוד איתה כל השנה, אז להרוס איתה עכשיו את היחסים לא בא בחשבון. "על הסקייט," עניתי והצבעתי על הסקייטבורד השחור שלי. היא הסתכלה עלי במבט חצי מופתע ואמרה "מגניב." "כן." הוספתי, "את באמת יודעת לרכב עליו וכאלה?" היא שאלה בסוג של הערצה, "אני באמת יודעת לרכב עליו וכאלה," עניתי. "וואו." היא אמרה, הנהנתי אליה, "טוב, אז… אני הולכת." היא הנהנה אלי בחזרה ואמרה "להתראות." נופפתי לה עם היד לפני שעליתי על הסקייט "ניפגש מחר," אמרתי לה, היא חייכה אלי חיוך גדול שגרם לי לחייך גם במקצת לפני שהתחלתי להתקדם לכיוון הדירה שלי.
הגעתי לדירה והחלפתי בגדים. לבשתי גופיה שחורה, סוודר שחור, טייטס ספורטיבי שחור וסניקרס שחורות, אספתי את השיער לקוקו גבוה ויצאתי עם הסקייטבורד לכיוון מועדון האגרוף הלא חוקי במרחק רבע שעה ממני.