סיפור בלי שם- פרולוג

"את יכולה בבקשה לגרום להם להפסיק לקרוא לך ככה?" מתיו תמיד כועס שכל הבנים בכיתה שלי קוראים לי אר, הוא האח הקטן הכי דואג בעולם. לפעמים יותר מדי אבל ככה זה גברים. "איך ככה?" אני תמיד אוהבת לענות לו בשאלה, הפרצוף שלו ממש מצחיק אותי ברגעים האלה. "מה איך? למה הם קוראים לך אר? רק לי מותר לקרוא לך ככה ושכל השאר יקראו לך אריקה!" הנה הפרצוף הזה שלו. מהפה שלי השתחרר צחוק קצת יותר רועם ממה שהתכוונתי והפרצוף שלו התעוות עוד יותר. "תפסיקי לצחוק, את יודעת שאני דואג לך! הם רק מחכים לשים עלייך את הידיים המגעילות שלהם! הם לא שווים את האדמה שאת דורכת עליה!" אני יודעת שהוא צודק שכל הבנים קוראים לי אר כי הם מתחילים איתי, אבל אני לא כזאת טיפשה בשביל להאמין לכל ההצגה הג׳נטלמנית שלהם. "אתה יודע שאני יכולה לדאוג לעצמי כן?" עניתי לו בצורה עוקצנית למרות שלא היה מגיע לו. התלוננתי יותר מדי פעמים על כל הבנים שהציקו לי אבל כבר גדלתי והבנתי שככה העולם עובד. רואים בחורה יפה וישר יש מלחמה על מי ישכיב אותה ראשון. אני כבר בת שבע עשרה, היו לי מספיק שנים להבין את זה, אבל מתיו רק בן ארבע עשרה, אני לא רוצה שהוא יבזבז את כל הילדות שלו בשביל לדאוג לי. "כן, אני יודע את זה טוב מאוד," הוא אמר בעוקצנות לא פחות ממני. "אני יודע שאם אני לא הייתי איתך היום הטום הזה היה נוגע לך בתחת!" טוב, הוא די צודק. אם הוא לא היה איתי היום אחרי הבית ספר אז טום והחבורה המגעילה שלו לא היו מפספסים הזדמנות לדבר איתי. אני כביכול הייתי המודל של כולם לשלמות, גבוהה, חטובה, בלונדינית, עיניים ירוקות ומצטיינת השכבה, ואף בן לא פספס את ההזדמנות להזמין אותי לדייט. כמובן שלחלק הסכמתי אבל זה תמיד הסתיים בזה ששכבנו, ואחרי פיט השמוק שבגד בי וזרק אותי בשנה שעברה אני חודש שלם לא הסכמתי לצאת מהחדר ולא הפסקתי לבכות. הייתי עוד ילדה. גם עכשיו אני ילדה אבל למדתי מאז דבר או שניים על בנים. "בסדר, מה שתגיד." אמרתי לו בהכנעה, "עכשיו תן לי להתרכז בנהיגה." הוספתי למקרה שהוא ירצה לנזוף בי על עוד משהו. עברו כמה דקות והוא היה שקט יותר מבדרך כלל, אז הסתובבתי לבדוק אם הכל בסדר איתו, זה היה רק לשניה.
ובום!
כמה תמימה הייתי…
נראה לי שנכנסו חזיתית במשאית.
הדקות שאחר כך עברו כאילו בהילוך איטי.
שמעתי צעקות. הרבה צעקות. משהו אדום כיסה את שדה הראיה שלי. מה עם מתיו? הוא בסדר? רציתי להסתובב וליראות מה איתו אבל כל כך כאב לי הראש שלא הצלחתי לזוז בכלל.
בשלב מסוים פשוט נרדמתי לחצי שנה.