סיפור אהבה צבאי-פרק 8

נשענתי עם הגב על הקיר ובכיתי, בכיתי ממש, הייתי כל כך מבוהלת, קרסתי על הברכיים.
לא היו כבר הרבה חיילים בסביבה אז לא היה אכפת לי להוציא את זה בבכי, אני צריכה להגיע לבית-חולים חשבתי לעצמי.
"מה קרה?" שמעתי מישהו, הסתכלתי למעלה, זה היה דניאל.
"מה אתה רוצה?"
"כלום, רק לדעת למה הבכי"
"אח שלי.. בבית חולים.." אמרתי, והתחלתי לבכות שוב
"למה?"
"מה אכפת לך?!"
הייתה שתיקה לרגע, אולי הייתי קצת גסה אבל..
"את צריכה עזרה?"
"במה?!" צעקתי
"להגיע לשם, הרי אין עלייך כסף, את לא יכולה לקחת מונית.."
ואז הבנתי איזו סתומה אני, באמת אין עליי כסף אז אני לא יכולה לנסוע במונית, אני באמת צריכה את העזרה שלו, אם כמה שכואב לי להודות בזה..
"אה.. כן.."
"אז בואי" אמר והתחיל ללכת אל החניה.

*******
לדניאל היה רכב.. רכב יפה מאוד אם יורשה לי לומר.. לא זיהיתי את הדגם אבל הוא היה שחור ומבריק,
ידעתי שלמפקדים היה מותר להביא את האוטו כי הם בוגרים וזה אבל בכל מקרה.. לנער בן 20 זה יפה, כמעט שרקתי כמו שעשו לי ביום הראשון שהגעתי.. אבל ידעתי שזה לא מכובד.

"כנסי נו" אמר לי
נכנסתי וחגרתי את החגורה, איך לעזעזאל הגעתי לסיטואציה הזאת?! אני יושבת ברכב של המפקד שלי (שאני לא סובלת דרך אגב), נוסעת לבית חולים .. החיים נורא מוזרים
"אז עכשיו את מוכנה להגיד לי למה אח שלך בבית חולים?"
"התנגש בו רכב והוא איבד שליטה והתעלף.. אני לא יודעת איך זה.. לא תיארתי.." כמעט התחלתי לבכות שוב..
"זה בסדר, אני יודע איך זה מרגיש, אח שלך יעבור את זה" אמר, איך הוא יודע איך זה מרגיש?
"תתרכז בנסיעה, שלא שנינו נהיה גם בבית-חולים" השבתי
הוא גיחך ונתן גז.

*******

זאת הייתה נסיעה של שעה וחצי ולא ממש דיברנו בה, רק פה ושם כמה מילים על הדרך..
הגענו לחניה ודניאל נכנס לאחד המקומות הפנויים ברשלנות
"וואוו תיזהר.."
"מה יותר חשוב לך? חניה או אח שלך? עכשיו בואי"
איזה שתלטן.. חשבתי לעצמי
נכנסנו לבניין ופנינו פה ושם, דניאל הוביל אותי בכל מקום, כבר בדרך אמרתי לו שתום במחלקת שיקום-בחדר 178
"טוב זה אמור להיות פה.. תחפשי את החדר" אמר לי
היינו במסדרון צר וארוך מאוד, מאוד (מאוד) כל כמה שניות עברו אחיות עם מדים לבנים שסחבו עגלות עם אוכל או תרופות, איזה מקום מגעיל..
עברתי בדלתות והסתכלתי על המספרים, אחרי כמה דקות מצאתי אותו, חדר 178..