סיפור אהבה צבאי-פרק 42:מוקדש לאביה

תקראו את הרציתי להוסיף בסוף כי זה יעניין אותכם (:
ועוד משהו, רציתי להקדיש את הפרק הזה למשתמש של אביה כי התחלתי לקרוא את הסיפורים שלך ופשוט לא יכולתי להפסיק. את מוכשרת ומדהימה ואת מהווה לי המון השראה (: היי יצא לי חרוזז

המונית הורידה אותי ליד בניין נמוך, מקסימום 4 קומות, שעליו היה רשום 'הרצל 13' , זאת הייתה הכתובת.
משכתי את הדלת הראשית בחוזקה והיא נפתחה, לא ציפיתי שהקוד עדיין יעבוד, הבניין נראה ישן.
לחצתי על כפתור המעלית וקול חריקה נשמע מלמעלה, הדלתות נפתחו ונכנסתי, המעלית הייתה קטנה, הקירות שלה מכוסים בד כחול ומראה ארוכה נתלתה מאחורי. עוד לחיצה עוד הכפתור של קומה שלוש והדלתות נסגרו והתחלתי לעלות. בגלל שהבניין ישן גם המעלית הייתה יחסית איטית וגם לא היה בה מזגן.
אחרי כמה שניות הרגשתי זיעה מעקצצת בגב ובעורף, הורדתי את החולצה של המדים ונשארתי עם החולצת טריקו השחורה שהיא הבסיס. המעלית נפתחה ומשב אוויר צונן קירר אותי והעלים את החום והצפיפות שהרגשתי במעלית.
הסתכלתי עוד פעם על בפתק בו האנה רשמה לי את הכתובת של אבא שלה, היה לה כתב מעוקם ומוזר אבל הצלחתי להבין אותו, אחרי הכל, היא רק בכיתה א'..
עברתי בין הדלתות וחיפשתי את דירה מספר 15.
14, 13, 12, לא מצאתי.
ואז ראיתי מסדרון קטן שהתפצל ליד גרם מדרגות, הבטתי פנימה ודלת מספר 15 הוצבה מלפניי.
תהיתי אם לדפוק בדלת, אולי דניאל לא באמת התכוון שאני אבוא, אולי הוא צריך את הזמן שלו, היססתי ומחשבות הציפו את ראשי אבל בסוף החלטתי לדפוק, הנקישות הרעידו את היד שלי ושמעתי צעדים קטנים מהצד השני, הדלת נפתחה במהרה ומולי עמד חייל גבוה, שיערו ג'ינג'י והעיניים שלו כמעט שחורות. הוא הביט בי בשתיקה ואז הסתובב, "דניאל מי זאת?" שאל, הבטתי מאחורי הכתפיים שלו, זה היה סלון מחובר עם מטבח קטן ובאמצע עמד שולחן עץ מעוגל, מסביבו 5 חיילים וביניהם פרוסה מפה גדולה, גם דניאל היה שם, הם שוחחו ולא ניתקו את מבטם מהשולחן.
דניאל הביט בי וחייך, הוא כיוון לאותו חייל לחזור לשולחן והתקדם לעברי.
"היי" אמר
"היי.. אה מה.. זה?" שאלתי והצבעתי על החיילים שניסו ככל יכולתם לא להביט בנו למרות שזה נראה שהם ממש רוצים.. "כינסו ישיבת חירום, מה קורה איתך?" שאל ברישמיות, ידעתי שגם ככה אני צריכה לדבר, אם יגלו שאנחנו התנשקנו או משהו יכסחו לנו את הצורה.
"סתם, עייפה"
"מספיק כדי לישון"
"נראה לי שכן"
"את רוצה לישון כאן?" הוא לחש והביט אחורה כדי לוודא שאף אחד מהחיילים לא מסתכל או מקשיב לנו,
"תעיר אותי כשתסיים?"
"כן"
"מבטיח?" שאלתי וחייכתי אליו, מתנגדת לרצון שלי לחבק אותו,
"מבטיח" אמר
"אוקיי אבל אני מניחה שאין דרך שבה אני יכולה לעבור לחדר שינה בלי שהם יראו" לחשתי,
הוא קרץ לי וסימן לי לבוא,
"יותם, אתה אחראי, אני הולך לכמה דקות" אמר לאחד החיילים ויצא מהבית, אני אחריו ואותם מפקדים מהכינוס חירום תקעו בי מבטים מוזרים עד שסגרתי את הדלת אחריי.
ירדנו בזריזות לקומת קרקע ודניאל פתח את אחת הדלתות הישנות עם מפתח קטן שבכלל לא ראיתי שלקח כשיצאנו, מאחורי הדלת היו עוד מדרגות שעלו למעלה,
"אחרייך" חייך אליי

**

העלייה הייתה קצרה ושוב פעם היינו מול דלת עץ רעועה, הפעם לא היה צורך במפתח ודניאל פשוט משך אותה, ממולי היה חדר שינה מסודר, מיטה עם מצעים כתומים בצד, ספרייה, אבל החדר עצמו היה יחסית קטן.
"איך הגענו לפה?" שאלתי
"בנו את הבניין בתקופת מלחמת ששת הימים, המסדרון הזה היה אמור לשמש מקלט והאנשים שגרו בדירה הזאת יצאו מהדלת הזאת" אמר לי והצביע על הדלת שבאותו רגע פתח.
התקרבתי אליו ובלי לשאול נישקתי אותו, הוא כבר לא הסריח מבוץ אבל עדיין היה לבוש באותם בגדים, הפעם התחושה של הנשיקה הייתה מוכרת ולא קרירה כמו לפני כמה שעות.
התנתקנו באיטיות,
"את יכולה ללבוש את אחת החולצות שלי, אני אעיר אותך כשאסיים כאן" נישק אותי קצרות וירד חזרה במדרגות.