סיפור אהבה צבאי-פרק 38

"טיפאני? טיפאני קומי, יש לך טלפון" שמעתי קול רך מעליי,
פקחתי את העיניים שלי בעדינות והתמונה שראיתי הייתה מטושטשת, מצמצתי כמה פעמים, ואז הצלחתי לראות את ברטה עומדת מעליי עם טלפון ביד. היא עדיין לבשה את הכותונת לילה שלה ושיערה האפור נקלע בצמה ארוכה.
דחפתי את עצמי לישיבה, 'כנראה נרדמתי' חשבתי לעצמי ולקחתי מברטה את הטלפון בחיוך.
"הלו?" דיברתי לשפורפרת,
"טיפאני מתוקה שלי כמה טוב לשמוע אותך שוב" זיהיתי את הקול הזה, אמא שלי, אמא סוף סוף התקשרה.
הרגשתי שמחה בלב ופתאום רציתי נורא לספר לה על כל מה שקרה לי בזמן האחרון, הייתי חייבת לפרוק את זה אצל מישהו, אבל לא הייתי בטוחה שהיא האדם הנכון.
"אמא! איזה כיף שהתקשרת" עניתי לה
"נורא דאגתי לך, אבל אז נרגעתי כי נזכרתי שאת עם ברטה"
שמעתי צופר של מכונית ותהיתי אם היא נוהגת,
"אמא לאן את נוסעת?"
"לבית חולים לבקר את תום, זה מה שרציתי לשאול אותך. אולי תקפצי לכאן גם? אני בטוחה שהוא ישמח לראות אותך"
"אה.. אמא אני לא יכולה-"
רציתי להגיד לה שזה צבא ואני לא יכולה ללכת מתי שמתחשק לי, אבל היא קטעה אותי,
"זה בסדר כבר דיברתי עם ברטה" אמרה
"אוקיי אז בסדר, תני לי שעה"
עניתי וניתקתי את השיחה.
צחצחתי שיניים ולבשתי מדים (כן כן אני עדיין צריכה ללכת איתם).
המונית שהזמנתי הגיעה תוך רבע שעה ואז נסעתי לבית חולים.

***

לחצתי על הכפתור של הקומה השלישית, המעלית נסגרה ועלתה למעלה. פעם אחרונה שהייתי כאן, דניאל היה לידי, הוביל אותי במסדרונות למקום המדויק, ישב לידי, חייך אליי. פעם אחרונה שהייתי כאן, גם קיבלתי SMS מליאם, שכבר לא איתנו יותר.
המעלית נעצרה וקראה בקול 'קומה שלישית-שיקום', הדלתות נפתחו ומולי נפרס מסדרון ארוך, אחיות התהלכו במדים לבנים ארוכים וחולים הועברו בכיסאות גלגלים. כבר התרגלתי למראות האלה.
צעדתי לעבר החדר של תום, נראתי שונה בין כל האחיות עם המדים הלבנים, אני היחידה שהכניסה קצת צבע עם הבגדים שלה..
הושטתי את יד ימין כדי לפתוח את הדלת, אבל אז ראיתי את התחבושת הלבנה ונזכרתי באצבעות שלי..
במקום זה השוטתי את יד שמאל ופתחתי את הדלת.
הייתה מיטה מולי, ועל המיטה שכב תום, כמו שזכרתי אותו לפני התאונה.. שיער חום כהה ועיניים ירוקות מושלמות, חיוך נפרס על פניו כשראה אותי.
אני חושבת שזה היה רגע השמחה האמיתי שלי כבר הרבה זמן..
רצתי אליו וחיבקתי אותו,
"תיזהרי, הצלעות עדיין קצת כואבות לי" הוא צחק,
"איך התגעגעתי אלייך, אתה לא מבין" הרפתי ממנו והתיישבתי על כיסא ליד המיטה.
"אני גם שמח לראות אותך ג'וק קטן"
זה איך שהוא קורא לי מאז גיל 10.. היה לנו ג'וק בבית ואני צרחתי כמו משוגעת, אז מאז זה הכינוי שהוא הדביק לי.
"עדיין? כבר קיוויתי שהתאונה מחקה לך את זה מהמוח"
הוא צחק
"מה זה מה קרה לך ביד?"
לא ציפיתי שהוא ישים לב..
"אה.. פחח סתם סיפור ארוך, זה לא משנה." עניתי לו
"נפצעת?" הוא המשיך
"תום אני אומרת לך שזה לא משנה!" נזפתי בו,
הוא נראה פגוע.
"סליחה.." לחשתי
"זה בסדר, אז..? מה קורה עם דניאל?" הוא שאל בחיוך ולגם קצת מהקולה שהייתה לידו.
הופתעתי שהוא מכיר אותו, מאיפה בכלל?
"מה- מאיפה אתה?"
"סתם, ברטה סיפרה לאמא והיא סיפרה לי"
"מה?!" צעקתי
"תירגעי ג'וק, כל מה שהן יודעות זה שהיית ממש בדיכאון אחרי שהוא הלך"
נרגעתי
"אבל.. אני יודע ש-"
"אין כלום תום, באמת שכלום" קטעתי אותו
"זה היה בגלל ליאם לא בגללו"
"אה נכון גם את זה אמא סיפרה לי. החרא הזה, מגיע לו למות.. בגללו אני כאן"
"תום אל תגיד את זה" לחשתי
"ג'וק, תשמעי, העיניים שלך אדומות, הצבע בפנים שלך חיוור. אני יודע שקרה עוד משהו, תספרי יאללה"
ואז הבנתי שתום הוא בערך הבן אדם היחידי שאני יכולה לפרוק את מה שקרה, הוא אח שלי, הוא יבין.
העיניים שלי התמלאו דמעות,
"אוי תום, אתה בכלל לא מבין. זה מטורף, פשוט מטורף" טמנתי את הפנים
שלי בכפות ידיי.
"קודם דניאל ואז ליאם ואז הלילה ההוא והאזעקות והנסיעה למצפה, ואז האנה אוי.. באמת שאני לא יכולה יותר"
הרמתי את הפנים,
הוא חייך אליי חיוך קטן.
"קדימה ג'וק תספרי הכל"