סיפור אהבה צבאי-פרק 37

תקראו את הרציתי להוסיף בסוף כי זה חשוב.. אז פלייזז אה ו.. תהנו ><

הושיבו אותי על איזה ספסל לבן בחדר צדדי.
שתי אחיות רצו בין הארונות והוציאו חומרים, משחות וכל מיני כאלה..
היד שלי שרפה ודימדמה, החומצה חדרה עוד יותר עמוק לעור שלי, צעקתי שוב. צעקה מזוויעה של כאב וחולשה, יכולתי לשמוע את עצמי, את ההד בתוך הראש.
החזקתי במפרק ידי בחוזקה והבטתי בעיניים מלאות בדמעות על היד הפצועה.
את האחיות באה אליי וניגבה את היד שלי עם מגבת רפואית מלאה בחומר מוזר שבחיים לא ראיתי.. הכאב גבר לשנייה והיה נדמה לי שאני עומדת להתעלף, אבל אז הוא נרגע. היד המשיכה לדמם והפצעים מהחומצה נשארו, אבל הכאב דעך בהדרגה והשאיר אותי המומה.
עוד מתמחה התיישבה מולי והחזיקה מזרק ביד.
"וואו.. מה זה?" שאלתי בבהלה,
"תירגעי זה רק יפסיק את הדימום.." היא ענתה לי.
המחט נכנס בכף היד שלי ונתן לי תחושה לא נעימה.
הרגשתי את החומר מתפשט לי ביד, עובר דרך העורקים ומקריש את הדם.
כעבור חמש דקות, היד שלי כבר לא דיממה. היא הייתה שחורה ורצועות דם קרוש עיטרו את כולה.
הבטתי בה בהלם, ניסיתי להזיז. לא הצלחתי.
רק פרק היד שלי זז וגם כמה אצבעות אבל רובן היו משותקות.
"למה אני לא יכולה להזיז את האצבעות שלי?" שאלה בפאניקה
"תענו לי"
האחיות הסתכלו אחת על השנייה בכעס ורצו לקרוא למנהלת.
ניסיתי להזיז עוד פעם, לא הצלחתי.
לא הרגשתי אותן בכלל. כאילו הרדימו אותן, שיתקו אותן.
מנהלת האגף נכנסה בצעדים מהירים לחדר, היא הייתה רזה וגבוהה. תווי הפנים שלה היו חדים אך העיניים שלה שידרו סוג של רוגע והבנה.
"מה קרה לך?" שאלה מזועזעת,
"אה.. היה איזה חייל עם בקבוק חומצה והוא רצה שאני אשים לו ואז זה נשפך ועכשיו אני לא יכולה להזיז את האצבעות!!" מלמלתי. הרגשתי כאילו מישהו חוסם לי את הגרון ולא נותן לי לנשום, מה קרה לי?
***
יום שלם העברתי בבדיקות בבית החולים.
צנחתי על אחד הכיסאות במסדרון ונשמתי עמוק.
אף רופא לא הצליח להחזיר לי את התחושה באצבעות. הן מתות.
מנהלת המחלקה התיישבה לידי, קודם היא אמרה לי שקוראים לה רותי.
"טיפאני מה קרה?"
הבטתי בה
"אה כלום, רק איבדתי שלוש מתוך 10 אצבעות" הגברתי את קולי.
"אין דרך להחזיר משהו מת לחיים. את בטח יודעת את זה"
הנהנתי. כן אני יודעת.
"בואי, נחבוש לך אותן"
אמרה וקמה מהכיסא.
היא עטפה לי את היד בתחבושת לבנה דקיקה ורק הציורניים שלי ביצבצו מתוכה.
אבל התחבושת איפשרה לי תנועה שלמה עם היד, טוב, עם היד שנשארה לי..
"מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלתי בשקט. הרגשתי חסרת אונים, אבודה.
"אני מציעה שתחזרי למקלט, תאכלי, תשתי. סיפרתי לברטה מה קרה, היא נורא כעסה" רותי השפילה את מבטה.
יצאתי מהחדר בלי להגיד לה כלום ועשיתי את דרכי חזרה למקלט.
***
התעוררתי בבהלה.
מזיעה כולי ואדומה, דחפתי את עצמי לישיבה. 'לנשום-לשאוף.
לנשום, תנשמי' חשבתי לעצמי.
יכולתי להבחין בכמה שריטות אדומות על היד שלי, לא זכרתי איך גרמתי אותן לעצמי.
הבטתי בשעון הדיגיטלי שעל השולחן.
4:30
לקחתי תחבושת חדשה ובגדים והלכתי למקלחת.
הגוף שלי היה כבד, הייתי דרוכה. דרוכה יותר מבדרך כלל.
אני לא זוכרת בדיוק על מה חלמתי. אני רק זוכרת שברחתי, ברחתי ממשהו מפחיד.
היו לו עיניים אדומות ולשון של נחש.
רק המחשבה על זה צימררה אותי.
עטפתי את היד שלי בתחבושת שהבאתי, כי הישנה נרטבה ונהייתה לחה בגלל הזיעה, ויצאתי לחדר המרכזי.
נשכבתי על הספה ולקחתי את השלט לטלוויזיה, הדלקתי אותה.
הערוץ שנפתח לי היה ערוץ 2. זה היה הערוץ האחרון שצפינו בו.
נתתי לעצמי שנייה לקרוא את הכותרות.
העיניים שלי נפערו:

'…בנימין נתניהו נפגש בשעות אלה עם המפקד העליון של סוריה, נולט אל' קאסר, והשניים מנסים להגיע לפשרה בשביל הפסקת אש ארוכת טווח שתתן לכוחותינו מנוחה קצרה בביתיהם…'

זיעה לחה טפטפה לי מהמצח והחולצה נדבקה לי לגב,
'זה אומר שאני אוכל לראות את דניאל..? נכון? גם אם זה רק לקצת'