סיפור אהבה צבאי-פרק 35

"ומה זה?" שאלה האנה והצביעה על אחד הפרחים הצהובים על הגבעה,
"אהמ.. אני חושבת שזה חמציץ, תראי אפשר ממש לאכול אותו" חייכתי אליה וקצפתי לה את הפרח.
אלה היו שבועות יחסית רגועים בדרום אז הרשתי לעצמי להוציא את דן והאנה לכמה טיולים קצרים כשהתאפשר.
"וואווווו טיפאני תראי את זה!!" קרא דן בהתלהבות,
"מה זה מה מצאת?" רצה לעברו האנה,
והשניים בהו באדמה כאילו סודות היקום נמצאים בה.
"אוקיי על מה כל ההתרגשות?" צחקתי והלכתי לעברם,
זה היה פרפר קטן שנח על פרח סגלגל. הוא היה פרפר רגיל ובכלל לא מיוחד, אבל התמונה שנוצרה הייתה כל כך שלווה ונעימה ולא תאמה בכלל את מה שעבר עלינו בזמן האחרון.
"יאללה ילדים בואו נחזור, ברטה אמרה שהיא מכינה היום אוכל טעים"
"לא.. תמיד כשברטה מכינה אוכל זה יוצא זוועה!!" התלונן דן,
"קדימה.." אמרתי והתחלתי ללכת.

***

'בצפון הארץ ניתן להבחין בבלאגן לא קטן ובקרב אדיר שהתחיל אחרי הטבח שהתרחש אתמול בגבול ישראל-סוריה. הפרטים ממשיכים לזרום..' שדרן הטלויזיה דיבר והעיניים שלי נשארו מרותקות למסך.
לוסי הגיעה והתיישבה לידי בפיג'מה ונעלי בית גדולות.
"מה קרה טיפ' ?"
הפסקתי לבהות בטלויזיה והסתכלתי עליה,
"סתם.. פשוט דואגת"
"למי? לדניאל?"
השפלתי עיניים אל הספה,
"מה אם יקרה לו משהו? מה יהיה אז?" שאלתי בחוסר אונים,
היא חיבקה אותי ואמרה,
"הוא יהיה בסדר, אל תדאגי. אני מבטיחה"

***

השעה הייתה 1:00 בלילה וישבתי ליד השולחן בחדר שלי, מנסה לנסח מכתב לדניאל.

'היי דניאל, למה שלא תעמיד פנים שאתה שם אבל במקום זה תחזור?'

'רק אל תמות'

'אני לא חושבת שאתה צריך להקריב את עצמך בשביל ישראל.. מה ישראל עשתה בשבילך?'

קרעתי את הדף וזרקתי הכל לפח.
מה הבעיה שלי?!

דפיקה חלושה נשמעה, לא ציפיתי שמישהו יהיה עדיין ער בשעה הזאת,
"כן?" לחשתי
הדלת נפתחה וברטה עמדה שם עם הכותונת לילה הצהובה-כתומה שלה וכוס תה חם ביד.
"היי חמודה" היא לחשה לי חזרה.
חייכתי.
"אה.. תהיתי אם את רוצה לאכול אולי משהו?"
"בשעה הזאת?"
"לא אכלת כל היום. טיפאני אני כבר ממש מודאגת ממך" היא נזפה בי בשקט.
"אז אל תהיי מודאגת. אני רוצה לישון, לילה טוב ברטה"
קמתי וסגרתי את הדלת.
אני מניחה שזה היה מעשה קצת גס-רוח לעשות אבל זה מה שהיה נראה לי נכון באותו רגע.
הורדתי מעצמי את הג'ינס והחולצה שהייתי איתם כל היום ולבשתי חולצת טריקו של אבא שלי שהבאתי איתי כשהתגייסתי. אני אוהבת לישון עם חולצות גדולות כאלה.
התכרבלתי מתחת לשמיכה ונתתי לקור וללחץ לשקוע ולהיעלם. רק ללילה הזה.
עצמתי עיניים ונרדמתי בשנייה.

***

דלת החדר נפתחה בחוזקה ומור פרצה פנימה.
אם אתם לא מכירים אותה, היא אחת המתנדבות במקלט כמוני.
"טיפאני קומי!!" היא צעקה,
הגוף שלי התעורר בשנייה שהיא נכנסה בדלת, אבל לא היה לי שום חשק לקום.
"תפסיקי להיות בדיכאון כל היום ותזיזי את התחת שלך"
פתחתי את העיניים והבטתי בה,
"לא"
"לא?!" היא נשמעה מזועזעת
"נו טיפ.. טיפאני, אנחנו צריכים את העזרה שלך וחוץ מזה לא יעזור לך להישאר מתחת לשמיכה כל היום. זה רק הפוך את המצב שלך לגרוע יותר"
דחפתי את עצמי לישיבה והרגשתי את הקור מתפשט לי ברגליים ובידיים.
"אם זאת עוד עבודה של 'לבשל ארוחת בוקר' או 'להוציא את הזבל' אז אני לא ממש במצב רוח לזה מורוש"
היא גלגלה עיניים בבוז,
"זה לא זה"
"אז מה את צריכה ממני?"
"תסכימי לעזור להרגיע פצועים במצב אנוש בבית חולים הקרוב?"
האמת שהייתי ממש מופתעת מהבקשה,
"כן" לחשתי והחוותי לה עם היד שתצא מהחדר