סיפור אהבה צבאי-פרק 33

תקראו בסוף את ה-רציתי להוסיף, כי זה חשוב!!

ישבתי על מפתן דלת הפלדה שבכניסה למקלט, הרוח היבשה של אחר הצהריים היכתה בפניי והעיפה את שערי אחורה.
יום שלם לא אכלתי, פשוט לא היה לי תיאבון.. אולי בגלל ליאם.
ברטה אומרת שירדתי נורא במשקל.
חבקתי את הברכיים שלי אל החזה וטמנתי את הראש בידיים, המצב יכול להיות יותר גרוע? שאלתי את עצמי לפתע.
יכולתי להבחין באנשים שהתקדמו במעלה הרחוב אבל לא זיהיתי אותם, רק כשהתקרבו הבנתי שהם לבושים מדים, ומישהו הולך מקדימה להם, דניאל.
הרגשתי צביטה חזקה בלב כשראיתי כמה הם מלוכלכים באפר ואבק, אבל לא רציתי שהוא יראה אותי. אם אני יכולה להתחמק, עדיף ככה.
נכנסתי למסדרון הארוך שהוביל למדרגות של המקלט, סגרתי אחריי את הדלת וירדתי במהירות למטה.
העיניים שלי צרבו כשנחשפתי לאור החזק למטה, בשונה מהמסדרון והמדרגות, ברטה התעקשה שתמיד יהיה מואר במקלט.
לא התייחסתי אל לוסי שניסתה לדבר איתי כשהגעתי, פשוט רצתי בטיל לחדר וטרקתי אחריי את דלת העץ הישנה.
התיישבתי על המיטה ובחנתי את הידיים שלי, עדיין משופשפות.. מסתבר שיש לי אלרגיה מוזרה למזג אוויר באזור שגורמת לידיים שלי להשתפשף וזה ממש כואב..
שמעתי חריקה צורמת מהחדר הראשי ומיהרתי לתפוס ספר ולהעמיד פנים שאני שקועה בקריאה.
לא הרבה אחרי מישהו דפק על הדלת שלי, "כן" מלמלתי.
הדלת נפתחה בשקט ובפתח עמד דניאל.
מלוכלך באבק, חול ובוץ, המגפיים שלו נקרעו מאחור והוא נראה משום-מה רזה יותר..
הוא לא חייך ולא דיבר, כאילו חיכה לי.
הרמתי את העיניים מהספר לשנייה, "מה אתה עושה פה?" שאלתי בטון שקט.
הוא הרהר לרגע ואז ענה, "ברטה לא נתנה לך את המכתב?"
"נתנה" לחשתי והעברתי עמוד בספר.
הוא הנהן.
"שמעתי שהמצב שלך לא משהו בגלל.. מה שקרה לליאם אז חשבתי לבוא לבדוק מה שלומך"
הוא דיבר בטון רגוע, שלו, שלא התאים לאיך שנראה באותו רגע.. עם כל הלכלוך והבוץ.
סגרתי את הספר במהירות והבטתי בו.
רק עכשיו יכולתי לראות שהעיניים שלו, שתמיד כשראיתי אותן, הן נראו נוצצות כמו כוכבים, היו קודרות ועייפות.
"מתי נודע לך על מה שקרה לליאם?"
"אה.. אתמול באמצע הלילה, בכל מקרה, אני לא המפקד שלו"
יכולתי לראות שלא אכפת, יכולתי להבין את זה גם דרך הצורה שבה דיבר. הוא לא ייחס לזה שום חשיבות.
הרגשתי טעם מלוח בפה ודמעות הציפו אותי.
פתאום דניאל שינה הבעה, מהפנים האטומות שבא לכאן איתם קודם, פתאום הן הפכו רכות יותר ודואגות.
"לא אכפת לך בכלל ממה שקרה לליאם!! זה אפילו לא משנה לך!!" צעקתי עליו תוך כדי שאני נותנת למעט דמעות ליפול לי על הלחיים.
"טיפ.. זה לא מה שאני אומר" ענה לי בטון שקט
"אה לא?! אז תגיד לי למה לא טרחת להביע טיפת רגש?! זה כל כך קשה לך?"
הוא שתק.
האור בחדר לא היה חזק בכלל וקווי הפנים שלו התשתשו לי בעין.
הדמעות זרמו כמו גשם ביום חורפי ואני לא רציתי להיות ככה מולו.
הלכתי לפינה החדר עם הגב אליו ובכיתי בשקט אל הידיים שלי…