סיפור אהבה צבאי-פרק 25

-כן אני מתעוררת מוקדם, תתמודדו!! חח-

השמש חדרה לעיניים שלי ושוב העירה אותי למשמע הקול של ברטה חותכת וקוטשת עשבים ותרופות תוך כדי שהיא מקללת ברוסית חפצים שנפלו לה.
התארגנתי ויצאתי לאוהל המרכזי.
להפתעתי כל הבנות כבר היו ערות, הצצתי בשעון שנילוס הניחה על אחד הכיסאות לפני שבוע, השעה הייתה עשר בבוקר.
״שיט״ פלטתי
כולן הסתכלו עליי
״בוקר טוב לך גברת״ אמרה ברטה וצחקה
״אה.. אני יכולה לדבר איתך שנייה?״
שאלתי אותה.
רציתי לבקר היום בבית של דניאל.
הוא ממש חפר לי ללכת לשם אז אולי באמת כדאי..
ברטה ואני יצאנו אל מחוץ לאוהל,
״רציתי לשאול אם אני יכולה יום חופשי היום כדי ללכת לבקר בבית של.. מישהו״ טוב זה היה נשמע עלוב ועילג חשבתי לעצמי..
ברטה חייכה אליי
״זה דניאל הזה נכון? תמיד אמרתי לאמא שלו שצריך להיזהר ממנו.. בתור תינוק הוא היה בסדר אבל כשהוא גדל.. סיבך את האחים שלו על ימין ועל שמאל״ אמרה וסימנה לי עם היד ללכת לפני שהיא תתחרט.
עליתי על המונית הראשונה שראיתי ונסעתי לכתובת שדניאל הביא לי.

בכניסה לבית היה שער גדול מברזל, צלצלתי באינטרקום פעם אחת וחיכיתי.
רעש זמזום גדול נשמע ופתחתי את השער.
עוד לפני שהספקתי לעלות ולהגיע לדלת הכניסה, היא נפתחה, ונערה עמדה שם.
היא נראתה קצת יותר צעירה ממני, אבל היה לה את אותו שיער שחור כמו של דניאל ואותן עיניים אפורות וצלולות.
״היי, אני טיפאני, דניאל אמר לי לבוא לבקר מתישהו אז את יודעת.. קפצתי לכאן״
הנערה חייכה ואמרה,
״היי, קוראים לי אלינור, אני אחות של דניאל. בואי תיכנסי״
שמחתי שקבלת הפנים כל כך ידידותית. לא בדיוק כמו שקיבלו אותי בצבא אם מישהו זוכר..
נכנסתי אל הבית, התקרה הייתה יחסית גבוהה והקירות היו צבועים בצבע לבן-שמנת.
הקיר הנגדי לדלת היה מחוסה חלונות גדולים שהאירו את כל החדר.
ובפינה השמאלית, ליד דלת שהובילה לשירותים, הייתה תמונה ממוסגרת.
גבר צעיר שנראה בשנות השלושים לחייו, לבוש מדים ומחייך חיוך ענק למצלמה בזמן שמעניקים לו אות גבורה צבאי.
״זה היה אבא שלנו״ אמרה אלינור מאחורי.
״היה? מה קרה לו?״ שאלתי
אלינור משכה באפה ואמרה,
״הוא נהרג בפיגוע לפני שמונה שנים״ העיניים שלה הפכו לאדומות וראיתי שקשה לה לדבר על זה.
אבל אז נזכרתי ביום הזה שצעקתי על דניאל שהוא לא יודע מה זה לאבד קרוב משפחה והוא פשוט אמר שהוא יודע.
אבא שלו.
״את רוצה לשתות משהו?״ אלינור ניסתה לשנות אווירה,
״כן תודה״ אמרתי בחיוך ועזבתי את התמונה לטובת תמונה אחרת שהייתה מונחת על שולחן קטן ליד הספות.
שני בנים ובת אחת מחובקים, הם היו ילדים אבל זיהיתי בבירור את אלינור, דניאל, וכנראה אח שלהם שעוד לא יצא לי לפגוש..
הפנתי את הפנים שלי מהתמונה וקלטתי ילדה קטנה, ג׳ינג׳ית אמיתית, עם נמשים על כל הפנים שלה, פשוט עומדת שם ובוהה בי.
״אה.. היי״ אמרתי לה
״ייששש עוד בת!!!! בואי תשחקי איתי בבובות!!!! אלינור לא מסכימה, היא אומרת שזה של תינוקות״ צעקה ומשכה אותי בחוזקה במעלה המדרגות אל חדר ורוד קטן עמוס מלא (מלא) צעצועים.
כבר היה מסודר שם שולחן תה קטן עם קופיף, פיה ובת ים.
לא ממש הבנתי איך הגעתי מלמטה למעלה ועוד למסיבת תה.. אבל זרמתי. לא אכפת לי לשחק איתה חשבתי לעצמי.
״האנה!!!!!!!!! תעזבי אותה!!״ שמעתי את אלינור צורחת מלמטה.
״אבא אמר שמותר לי לשחק איתה!!״
צרחה לה האנה בחזרה.
אבא? אבא שלהם מת לא? וגם אם זאת הבת של אח של דניאל, איך לעזעזאל הוא מכיר אותי?
אלינור נכנסה לחדר ובידה כוס לימונדה, ״קחי״ אמרה והושיטה לי את השתייה.
״זה בסדר מצידך לשחק
איתה קצת?״ שאלה
״כן ברור״ עניתי.
אין לי אחיות, רק את תום, ואף פעם לא ממש היה לי מישהו לשחק איתו בבובות, אז זאת הזדמנות נחמדה.
״אז איך קוראים לך חמודה?״ שאלתי את הילדה תוך כדי שהיא מוזגת לי תה דימיוני.
״אני האנה״ אמרה לי בחיוך רחב
״אני כבר מכירה אותך, אבא אמר לי שתבואי מתישהו, קוראים לך טיפאני נכון?״
אוקיי.. פה הדברים נעשו קצת מוזרים..
״כן אני טיפאני ואני כבר חוזרת״ אמרתי ורצתי למטה.
זה מה לא שאת חושבת, זה לא, אין מצב!! חשבתי לעצמי תוך כדי שאני רצה במורד במדרגות.
הגעתי לאלינור ולחשתי לה בפאניקה,
״את מוכנה להסביר לי על הילדה הזאת ומי זה האבא שמכיר אותי?״
אלינור נשמה נשימה עמוקה ואמרה,
״אם דניאל שלח אותך לפה, הוא רוצה שתדעי…״