סיפור אהבה צבאי-פרק 22

״אפשר להעביר את החולים והכל אל המקלטים של בתי הספר כי הילדים בסביבה במילא לא לומדים, ואז זה יחסוך לנו לרדת עם החולים למקלט האזורי..״ אמרתי בשקט.
דניאל הנהן, ״אוקיי רעיון טוב״
הרכנתי את ראשי וראיתי את הבקבוק המנופץ ואז נזכרתי שאני צריכה ללכת למחסן!! קפצתי מעל הרסיסים ורצתי לחדר האבן שעמד מחוץ לאוהל.
במחסן היה בלגן אטומי.. שקיות על הרצפה, ארונות עקומים ואבק בכל מקום..
הייתי צריכה לדלג מעל כמה שקיות שחסמו לי את הדרך.
פתחתי כל מיני דלתות בארונות על שראיתי את הקופסא שברטה דיברה עליה.
עמדתי על קצות האצבעות והורדתי אותה מהמדף העליון שהיא הייתה בו.
רק כשהנחתי אותה על הרצפה והסתובבתי אל הדלת ראיתי מי עמד שם כל הזמן.
״תקשיבי טיפאני..״ אמר דניאל

״לא!! תקשיב לי קודם אתה!!״ נזפתי בו והוצאתי את המכתב מהכיס שלי.
דחפתי לו אותו אל מול הפנים ושאלתי,
״איך זה שאתה לא אמרת לי כלום?! אה?!״ צעקתי.
דניאל נשם נשימה עמוקה ואמר,
״גם אני לא ידעתי.. זה למה באתי לכאן..״ התחיל אבל הכעס התפרץ בי לכל עבר וקטעתי אותו באמצע,
״כן?! לא ידעת?! איך בדיוק תסביר לי!! נמאס לי כבר מהתירוצים שלך!!״ יריתי לעברו** ,

״לא ידעתי כי אני לא המפקד שלו!! הודיעו לי על זה אתמול והזזתי ת׳תחת של פלוגה שלמה מבקע הירדן לכאן כדי להגיד לך פקקטה משפט!!״ השיב לי באש.
הכעס דעך ממני לאט לאט והכנסתי את המכתב חזרה לכיס.
השפלתי את הראש, ״סליחה״ לחשתי.
״אתה חושב שהוא ישרוד?״
״אני לא יודע..״ ענה לי באדישות.
״טוב עכשיו כשאת כבר יודעת על ליאם והכל, אני מניח שאני יכול ללכת.. שאר הפלוגה מחכה לי בשווארמה, לא יפה לתת להם להיות רעבים.. אנחנו כבר נדאג שיעבירו את כל הדברים למקלטים.״ אמר והסתובב אל הדלת,
הרגשתי את כל החושים שלי מתעוררים במכה, כל הפעמים האלה שהרגשתי לא בטוחה כשדניאל הלך, כל המקרים האלה שכעסתי עליו כמו שלא כעסתי מעולם.. אם ליאם ימות רק דניאל יישאר לי ואם גם הוא ימות לא יישאר לי אף אחד..
״דניאל״ אמרתי
הוא הסתובב אליי
״אל תלך..״ לחשתי בכאב
הוא הרים גבות כאילו הוא מופתע או לא יודעת מה..
״אני לא רוצה שתמות״ סיננתי.
כל מילה שאמרתי הרגישה יותר כואבת מהקודמת.. הדמעות כבר עמדו לי בגרון והעיניים שלי שרפו…

**הכוונה ביריתי לעברו היא לצעוק או להתקיף, לא באמת לירות חח**