סיפור אהבה צבאי-פרק 10

ישבתי בחדר המתנה עם אמא, דניאל יצא לדבר בטלפון.. סימסתי לנינה ולילי בוואצאפ על המצב והן דיי היו בשוק..
(שיחת וואצאפ)
– לילי <3
מההה?! איך זה קרה? איך תום?

– אני
הוא בניתוח.. מקווה שיהיה בסדר

-נינה נסיכת חיי
את קולטת שנסעת עם דניאל?! כאילו אני מתעלפת מרוב קנאה עכשיו חח

-אני
נינה תרגיעי הוא לא כזה נחמד, הוא די סנוב

– נינה נסיכת חיי
תאמרי מה שתרצי, הוא חתיך!!

– לילי <3
אוי נינה את פתטית..

אבל אז הרופא נכנס לחדר ודניאל אחריו,
"אמ.. תום עדיין לא מראה ממש סימני התעוררות, הנשימה שלו תקינה וגם הדופק, לא ברור לנו למה הוא לא קם עד עכשיו, אבל הניתוח עבר בהצלחה ככה שיש יותר סיכויים שהכל יעבור בשלום."

"נוכל לפחות ללכת לראות אותו?" שאלתי

"כן כן חדר 178" ענה הרופא ויצאנו מהחדר בריצה

**************

אמא שלי פתחה את הדלת וכולנו נכנסנו, תום, האח הגדול שלי, זה שכל הזכרונות שלי איתו, זה שהכי עזר לי אחרי שאבא נפטר, שוכב כמו מת בבית-חולים, רציתי לבכות, לצרוח אבל ידעתי שדניאל פה, לא רציתי לבכות לידו.
"אוי תום" התייפחה אמא שלי
"אה.. כדאי שאני אצא החוצה" אמר דניאל ויצא מהחדר..
זה היה דיי מפתיע האמת, לא רציתי שהוא ילך.. העובדה שהוא היה נוכח בחדר עזרה לי להחזיק את הבכי בפנים והעדפתי להיות ככה..

אמא שלי נשארה לשבת ליד תום הרבה, אבל לי הספיק לראות אותו פעם אחת בתרדמת.. הפנים שלו קפואות, העיניים הסגורות שלא נראה שיפתחו, הלחיים הלבנות.. הרגשתי את הכאב מחלחל לי דרך עמוד השדרה אל כל הגוף והייתי חייבת לצאת החוצה.
"דניאל?" אמרתי לו בטון רועד
הוא הסתובב אליי
"אתה יכול להחזיר אותי לבסיס?"
אחרי עשרים דקות כבר היינו שוב ברכב של דניאל בדרך חזרה להרים.. אבל הפעם עם הרגשה שונה לגמרי, פחד.
כשנסענו אל בית החולים לא פחדתי, רק דאגתי לתום, הייתי כמעט משוכנעת שהוא יקום, כנראה פשוט לא רציתי להאמין שדבר כמו זה יכול לקרות ככה באמצע החיים.. אחרי שראיתי אותו הבנתי שצריך לקחת בחשבון כל דבר שיקרה.. גם אם הוא הנורא מכל