סיפור אהבה בלתי צפוי-פרק 14
"מה??"קראנו,אופיר ואני בבהלה.
"עשינו כל מה שיכולנו.דניאל פשוט חמק מאיתנו.הוא נפצע אנושות ואיבד דם רב מידיי. לא היה לנו כל סיכוי להציל אותו."
"לא!"קראתי,"זה לא יכול להיות!"
"צר לי.."אמרה הרופאה,"ביצענו בו עיסוי לב ופעולות החייאה,אבל כבר היה מאוחר מדיי."
דן ידע שהוא ימות.הוא הרגיש את זה.הוא נחלש מהר מאוד ומת.
אופיר ואני הבטנו זה בזו,לא מאמינים שדניאל כבר אינו בחיים.
במהרה פרצתי בבכי אל תוך זרועותיו של אופיר ההמום.
"אני אוהבת אותו,"אמרתי,"אני כל כך אוהבת אותו!"
"אני יודע,"הוא נאנח.
"כמו מטומטמת התכחשתי לרגשות שלי.אמרתי לו מה שאני מרגישה,כשכבר היה מאוחר מידיי."אמרתי בבכי.."מאוחר מידי! הוא איננו."
"אני חושב שהוא יודע שאת אוהבת אותו."אמר לי אופיר.
"שברתי לו את הלב!"קראתי,"איזו מין מפלצת אני?? הוא מת עם לב שבור!"
"האמיני לי..הוא אהב אותך בכל ליבו.זה כבר לא היה משנה לו."ענה אופיר.
במשך לילה שלם התהפכתי במיטתי..חושבת עליו.על דניאל.ראיתי שוב ושוב את פניו בחלומות שלי.
בבוקר,התקיים טקס ההלויה בחלקת בית הקברות הצבאי.כל מפקדיו ומפקדי חיל האויר נכחו שם בכדי לחלוק לו כבוד וללוות אותו בדרכו האחרונה.אם הייתי יכולה הייתי מקימה אותו לתחיה.
חברתי עינבל עמדה לידי,ואחזה חזק בידי.דמעות זלגו מעיניי בעוד ארונו נטמן באדמה.
זהו.כל מה שנותר לי ממנו זה רק קבר.ערפל כבד ירד.
חשתי במשב רוח קל.עצמתי את עיניי למספר רגעים,מריחה לפתע,את רייח הבושם הנעים שלו.בעוד הם יורים באויר כאות כבוד.
אמא שלו קיבלה את כנפי הטייס שלו,מכיוון שלא היינו נשואים.
לרגע,היה נדמה לי שראיתי אותו,עומד ליד העץ.
הוא לבש שחורים,והביט בי.
תגובות (1)
תמשיכי ומהר אנגל כי אני במתח