סיפור אהבה בלי פואנטה (1\3)

ובכן, אני ילדה מאוד דרמטית. יש לי קטע כזה, אני לא יכולה
לכתוב פשוט סיפור אהבה תמים. אני תמיד גומרת את זה ב"ובסוף..הוא רצח אותה!".
אז עכשיו אני מכריחה את עצמי לכתוב סיפור אהבה חסר כל פואנטה. פשוט, פשוט.
חוץ מזה אני רוצה סיפור עם שמות ישראליים, זה נראה לי הכרחי מאוד משום מה.
______________________________________

לילי ירדה למטבח בהתרגשות. העייפות הרגילה של הבוקר כבר לא השפיעה עליה כלל.
"אבא, אבא, אבא!" קראה בהתרגשות. היא ישבה ליד השולחן. "הכנתי לכם פנקייק מיוחד,"
אמר אביה של לילי, מתן. אחיה הקטן, יובל, הצטרף בהרבה פחות התרגשות אל שולחן
האוכל. "אני חושבת שמישהו כאן שוב שיחק בפלסטיישן עד חצות.." יובל הנהן בעייפות ופיהק.
אביה של לילי הגיש אל השולחן צלחת שעליה פנקייקים יפים, ומעליהם קצפת עם סוכריות
חומות. "זה נראה כל כך טעים!!" לילי שמה בצלחתה שני פנקייקים ואכלה אותם בזללנות.
"היי, היי, תאכלי יותר לאט.." אמר אביה וצחק. יובל אכל פנקייק אחד בקושי, דבר שלא ממש
מתאים לו. לילי עלתה בהתלהבות בחזרה לקומה העליונה. היא הלבשה בחולצת בית הספר,
שהייתה בצבע כחול כהה, ושם בית הספר הודפס עליה בלבן. "חטיבת הביניים ע"ש גולדה מאיר"
או בשם היותר מוכר שלה: "חטיבת הביניים מאיר". היא לבשה ג'ינס לבן וארוך, שרשרת פנינים,
ופיזרה את שערה השחור והחלק. היא ענדה עגילים של כוכבים שחורים ופשוטים, ואת שפתיה
מרחה בשפתון חלש שנראה טבעי אבל בכל זאת בולט. היא חייכה מול המראה של חדר
השירותים, והביטה בתיק החדש שלה, שמרוב התרגשות סידרה כבר קמה ימים קודם. התיק
היה בצבע סגול עם כוכבים סגולים מעט יותר כהים. היה לה גם קלמר ג'ינס עם חגורה חומה.
היא ווידאה שכל הספרים מסודרים בצורה יפה, ובדקה היטב שלא שחכה שום דבר. היא התנשמה
במהירות. "היום הראשון ללימודים.. חטיבת הביניים, הנה אני באה~!" אמרה לעצמה. לילי
לקחה את התיק וירדה למטה. היא ראתה את אחיה שנראה במצב רוח יותר טוב. "אתה לא
מתרגש מזה שאתה מתחיל את כיתה ד' היום?" שאלה אותו לילי בנימה נרגשת. "האמת שלא,
לא ממש.." הוא בכל זאת חייך חיוך קטן. "אומנם יש בזה משהו משמח," ליובל יש עיניים חומות
בצבע דבש ושיער שחור, קצר, ודי פרוע. החיוך הקטן שלו יכול להפיל אלפי דלדניקיות. אבל
בנים בגיל הזה ממש לא מתעסקים בדברים כאלה. שניהם הלכו ביחד לתחנת האוטובוס, ושם לכל
אחד היה אוטובוס נפרד. לילי שמה לב שהאוטובוס של בית הספר שלה מעט יותר מוזנח. זה לא
הפריע לה. היא נכנסה לאוטובוס בנימה חיובית במיוחד. רק חצי מהאוטובוס היה מלא לבינתיים.
היא לא ראתה את החברה שלה, ענבר, באוטובוס. לכן פשוט ישבה במושב ריק. האוטובוס המשיך
לנסוע ואז עצר בעוד תחנה. נער די גבוהה ממנה, בעל שיער שטני ועיניים כחולות כשלה, ישב
לידה. היא חשבה על זה, ולבסוף אגרה אומץ. "ש..שלום," אמרה, בקול מעט מגומגם. "היי" אמר
בשקט. "באיזה שכבה אתה?.." היא בלעה רוק. כל כך רצתה שהוא יהיה נחמד אליה. "אני בשכבה
ז'.." ובכן, היא לא זיהתה אותו מבית הספר שלה – זה בטוח.