סיפור אהבה בברצלונה (פרק ראשון מתוך ספר)

פרק א. פגישה ליד שער הניצחון

הפעם הראשונה שבה נרגעתי באמת, שבה אחז אותי השקט בידיו הרכות וטלטל אותי, כמערסל תינוק, היתה שם, על המדשאות הגדולות של פארק דה-לה סיטדלה של ברצלונה, היכן שריחות החיות מגן החיות הסמוך התערבבו להם עם ריח קלוש של אצות ים, שנסחף בעצלנות מכיוון המזחים של חוף המסעדות ובתי הקפה "ברצלונטה", כמו היה בעל חנות ספרדי המשרך דרכו אל מנוחת הסייסטה.
ובעצם, היתה זו באמת שעת צהריים של ראשית אביב והאור הרב שהיכה באלכסון את העיר עמד בניגוד מסויים לאויר שהיה קריר מדי לעור זרועותי למודות השיזוף המהיר, הפולשני וחסר הרחמים של השמש הקופחת מצידו השני של הים התיכון.
עמדתי שם על השביל, בלב הגן, מניח לאור לסמא את עיני ומנסה בצורה מודעת להאיט מעט את קצב דפיקות לבי. על הדשא ממול עמדה קבוצה ועשתה טאי-צ'י בסלאו-מושן. ידיים שוחות באויר, שרירי רגליים נעים באיטיות ומסיעים את הגוף השוחה בתוך האויר הקריר, הסמיך, אל אי בודד של הרפייה הזויה, שיש בה קצב ויופי.
צעדי לקחו אותי על שבילים מתפתלים בין עצי תמר, מדשאות מתקמרות בעדינות ושיחים ירוקים. בכל צעד נוסף שעשיתי חשתי כמו חוקר, או מגלה ארצות החושף פינות שלא נודעו. מודע לגיחוך שבתחושה הזאת חשבתי כיצד האנשים שפוסעים להם בין שבילי הגן, ממש כמוני, וכנראה מכירים אותם כל חייהם, מנסים לתהות על פשרי. האם אני נראה להם כבן ברצלונה בג'ינס המהוה שלי, נעלי ההליכה הצהובים-דהויים, החגורה המתהדקת סביב מתני הצרות ותרמיל המטיילים הקטן הנישא על כתפי כמו תינוק חסר סבלנות, כמעט דוחף אותי הלאה בחוסר סבלנותו.
לא. ודאי שאיני נראה להם כספרדי. עיני להוטות מדי, מחפשות מדי את החדש, הנקרה על כל צעד ושעל. הנה, האגם הקטן שנגלה לפתע. מים ירקרקים וקצת סמיכים, עצים נמוכים הצומחים מתוך המים ובדיהם אוחזים בשפת האגם כמו ניסו לצאת מתוכו. שם, מתחת לאחד העצים מתערסלת לה סירת משוטים אדמדמה על אדוות המים, וזוג אוהבים מניח לה לשאת אותם עמוק יותר ויותר אל בין השיחים. הגבר, חולצתו לבנה ומעומלנת ושיערו שחור וסמיך מניח לאישה הצעירה להישען עליו בגבה. ידיה על ירכיה, היא נושאת מבט מצועף אל השמיים, לוגמת בפינוק מתגרה את רגעי האהבה שבן זוגה מעתיר עליה, כמו שכרה אותו כדי שינשק אותה על עורפה, שינשוף לה בצד אוזניה, שימלמל את דברי האהבה ושיסרק את שערה באצבעותיו הרכות. והוא עושה זאת, וכשעיניו נתקלות בעיני התייר הסקרניות מדי שלי, עוד בטרם יש סיפק בידי להסיט אותן, הוא מחייך אלי ובעצם משתף אותי בסוד גברי. סודם של הגברים היודעים לענג את בנות זוגם, ומבטם אומר לך, בלי מילים: הנה, ראה כמה טוב לה, הרי שנינו יודעים לעשות להן את זה, לא כן? מה שהופך אותך בעל-כרחך לשותפו של הגבר ומושיב אותך לצידו, מאחוריה, כדי שתוכל גם אתה להתענג על התענגותה, אפילו בלי להיות שם.

אבל לי אין בת זוג, אלא רק שאריות מציקות של אהבה אחת, שהולכת ומתרחקת ממני ככל שהזמן חולף. בעצם, גם בן הזוג אין לי. בן זוגי המיועד למסע, שהיה אמור להתלוות אלי אל הנופשון בן השבוע בברצלונה הבריז לי ברגע האחרון, ואלמלא אמי שדחפה אותי כמעט בכוח אל תוך המונית, בשעת שחר בלתי אפשרית, כדי שאמהר אל שדה התעופה ולא אפסיד את טיסת הצ'רטר שבסופו של דבר עליתי עליה בגפי, הייתי נשאר שם, בדירת הורי הקטנה ברמת חן, וממשיך להילחם אתם על זכותי לקיים אוטונומיה בחדר שבו חזרתי לגור אחרי חמש שנות מגורים מחוץ לבית.
צעדי לקחו אותי הלאה, במקביל לאגם, ואני שבתי ונשאתי את מבטי אל הזוג שבתוך הסירה, מניח לסקרנות ולקנאה להתגבר על כללי הנימוס. האם זה ייתכן כי הגבר לחש משהו לנסיכה שלו בקשר אלי? משהו כמו: "היי, איזבלה, פקחי לרגע את עינייך וצפי על השביל, היכן שצועד הצעיר הרזה והגבוה עם התרמיל על הגב. איך הוא בעינייך? מה את חושבת עליו?" גברים אוהבים להשוות, יש ביניהם ששואלים שאלות כגון אלה ללא הרף, מנסים בגמלוניות לסחוט מחמאה בדרך עקיפה. כי הנה היא הזדקפה מעט, ובסקרנות בולטת, ובעוד עיניה סוקרות אותי בנועזות גם היא חייכה לעברי, ועוד הוסיפה נפנוף קל בידה.
כלומר, בתחילה הייתי בטוח כי היא מכוונת את נפנופה אל מישהו מוכר הפוסע מאחורי, ואף טרחתי וסובבתי את ראשי לאחור, רק כדי לגלות שאין איש מלבדי על השביל. ואז החזרתי מבט מופתע וחשתי כיצד עולה הסומק ומציף את פני וחיוך, אולי קצת אווילי, קונה לו כמעט בכוח משכן ומותח את שפתי בניגוד לרצוני לכלל עוויה שיש בה גם התנצלות, גם התבטלות וגם הפתעה מסויימת שמקורה בתשומת הלב הפתאומית הזאת, שאולי מרמזת ליותר מהמובן מאליו.
"אולה", היא ברכה אותי בספרדית, כמנהג בני המקום, והוא הרכין את ראשו כטרובדור, מברך אותי בניד ראש וחיוכו מתגבר קצת יותר.
"או-לה", נפלטה המילה מפי, וכבר השתלחו שתי ידי לצדדים, נפרשות בתנועת התנצלות על כך שאני פוגע בעל כרחי בפרטיותם. המשכתי ללכת עוד כמה צעדים ונעצרתי מול המזרקה הגדולה שרעשה מצידו האחר של האגם. מאחוריה נשקף גרם מדרגות מלכותי, מעוטר בפסלים ותחום מאחוריו בחומות נישאות, שכל גובהן לא הספיק להן כדי להסתיר בית דירות ענק שהציץ מעליהן בסקרנות, מכוון את עיני מרפסות דירותיו אל פינות המסתורין של הפארק. טיפסתי לאיטי במעלה המדרגות, נשען בידי על גרם האבן שאלפי כפות ידיים החליקוהו לפני. על המרפסת הפתוחה אל השמיים, מניח מרפקי על המעקה ואוחז בכפות ידי את סנטרי הנחתי למראה הפארק, הנפרש לפני בכל הדרו, לאפוף אותי.
זוג מבוגר, תיירים אמריקאים, חשבתי לעצמי, טיפס בהתנשפות קלה מצידו האחר של גרם המדרגות, כשהגבר אינו פוסק מלהקריא לאישה דברי הסבר מתוך מדריך צבעוני עב כרס אתו הוא אחז בידיו. כשהגיעו למרפסת הם נעצרו במרחק הולם ממני, מניחים לפרטיות שלי להישמר, ונעמדו מול הנוף. הוא היה לבוש מכנסי טרילין כהים ועל חזהו התנדנדה מצלמת רפלקס שחורה, גדולה.
"פארק הסיטדל", הוא הקריא במונוטוניות, "קרוי על שם מבצר שנבנה במקום על ידי פיליפ החמישי בעקבות נצחונו במצור על ברצלונה בשנת 1714"…
"הו, כל כך מזמן זה היה?" הגיבה האישה הגוצית, שסימני לחייה המפורכסות בלטו על רקע חיוורונו של עור פיה.
"כן, יקירתי, ויפתיע אותך לשמוע", הוא המשיך, מדגיש את דבריו כמי שמספר אנקדוטה משעשעת, ועיניו חיפשו את עיני, כמי שמנסה לשתף גם אותי בעובדה המפתיעה, "שהברצלונאים לא אהבו את המבצר הזה, ובעצם הם שנאו אותו ואילצו במחאותיהם הבלתי פוסקות להרוס אותו, בסופו של דבר, ולהקים במקומו את הפארק הגדול והירוק הזה שמולו את עומדת"…
עתה, משחלק אתי את פיסת האינפורמציה החשובה, הוא היה בטוח שהפך אותי בכך לשותף שווה זכויות, וגם חובות. ולכן הוא לא היסס כלל ומיד הסיר מעל חזהו את המצלמה הגדולה וצעד קדימה שני צעדים, כשהוא מגיש לי את המצלמה בתנועה רחבה ואומר: "איכפת לך?"
וכבר חזר אל אשתו, שמיהרה לשפר את עמידתה, ליצב את תסרוקתה ולחייך אל בעלה במתיקות, כשזה מקיף בתנועת בעלות רחבה את כתפיה, מרחיב את החיוך שעל פניו לכלל חיוך מלכותי, כמו היה המלך פיליפ החמישי בכבודו ובעצמו, ובעיניו קרץ לי בתנועה רבת חסד, מאשר לי ללחוץ על כפתור המצלמה ולהנציח את הרגע.
"וושינגטון די.סי", הוא אמר, שולח קדימה את ידו הימנית כדי ללחוץ את ידי, לאחר שהשבתי לו את המצלמה.
הנהנתי בידענות, מחפש בקדחתנות תשובה בראשי לשאלה המתבקשת, אם גם עלי להסגיר בתמורה את ארץ מוצאי. ישראלים אינם אמורים לחלק לכל דורש את האינפורמציה הזאת, נזכרתי. דינם אינו כדין כל תייר אחר, ואין הם חולקים את החופש האדנותי הזה שבו יכול תייר אמריקאי לשלוח את ידו קדימה ולומר לכל מי שהוא חפץ לומר, את מקום מגוריו. חיוך תמים, יד מושטת, אין הם מסמלים, בהכרח, אות של ידידות לנו, הישראלים. בתוך נפשנו מוטבע קוד הזהירות התמידי. כפתורה הפרום של חולצתו של האיש שמולי יכולה לרמז על רישולו, אולי, אבל גם על חגורת נפץ, ובעצם, מדוע שהוא יישא חגורת נפץ על גופו כאן, בברצלונה? ובכל זאת, אולי הם שונאי ישראל, האמריקאים האלה, שהרי מוחי הקודח העלה בתוך שניות ספורות את כל העדויות של הישראלים שנתקעו בארצות הברית אחרי ה- 11 בספטמבר וספגו מנות גדושות של עויינות מצד נציגי החוק והסדר, על לא עוול בכפם.
"ישראל", מלמלתי כמי שנתפש בגניבה.
"ישראל!" קפצו שניהם כמוצאים שלל, והאישה פרשה את ידיה כמי שמוכנה לחשוף בפני את סודותיה האינטימיים ולחלק אותם אתי: "גם אנחנו יהודים… וגם היינו בירושלים… לפני עשר שנים…"

הרעיון לצאת לנופשון בן שבוע בברצלונה היה בכלל של גבי, בן זוגי ללבטים מתגברים של צעירים בני 28 המחפשים את דרכם בחיים. גבי שירת אתי בצבא, באותה מחלקת הטנקים, אבל מעולם לא היינו ידידים קרובים מדי. תרגילי אש, היתקלויות ומטעני צד בלבנון, לילות קרים בתוך צריחי טנקים שהפלדה מלובנת הקור שלהם הודפת אותך בכוח מעליה, דוחה אותך, כל אלה לא עשו מספיק כדי שנרצה להכיר זה את זה באמת ובתמים.
שבע שנים מאוחר יותר, במסדרון בנין הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, הצטלבו דרכינו שוב, והפעם נאחזנו זה בזה, איש איש וסיבותיו, ובדיעה צלולה הנחנו ליד המקרה לחבר בינינו חיבור עקשני וחזק יותר.
כוס פלסטיק ובה קפה הפוך צובטת את אצבעות ידי, חמה מדי, וכריך ג'בטה עם ממרח אבוקדו שגולש לכל עבר כשאני נוגס בו, ועדיין אינו מצליח להתחבר חיבור טעים באמת אל הלחם בשעת הנגיסה, אולי בגלל שחסר בו מלח ותבלינים, ואני מולו בקפיטריה, מנסה למקד את עיני בפניו המסוגפים ואיני יכול שלא לקלוט את מראה הסטודנטיות החולפות מאחוריו ומכות בחושי כמו היו גלים המתנפצים על מזח.
"אז מה קורה אתך? באיזה קטע אתה בחיים שלך?" הוא שאל מתוך התעניינות אינטרסנטית מסוות בהישענות נינוחה לאחור, שכל מטרתה היתה להשוות בינו לביני ולעשות כן בלא שאבחין בכך.
"לא יודע… באתי לבחון אפשרות… ת'יודע… ללמוד כאן."
"אתה? כאן?" השתוממותו אמרה הכל, ואני שמעתי את מחשבותיו מאחורי עיניו הבוחנות אותי שוב, מנסות לבלוע ולעכל שבע שנות פרידה: אז ככה, בנ'אדם, בגיל 28 אתה נזכר להתחיל ללמוד באוניברסיטה, הא? ואיפה אתה מוצא את עצמך – בבניין מדעי הרוח – כן, אופייני למה שהכרתי אז, בצבא. לא השתנית, חבר… לא אתפלא אם אתה על הפנים. בטח בקושי עובד, חסר פרוטה, ללא חברה קבועה, גר אצל ההורים…
"לא, לא מדעי הרוח", הסברתי, "אני שוקל להתחיל ללמוד מוסיקה באקדמיה. יותר נכון ניצוח תזמורתי."
"הא", הוא התרשם, "אז מה אתה…"
"עושה כאן? שמעתי שהקפיטריה של בניין גילמן שווה. נראה לי שהשמועה היתה נכונה, לא?"
הוא הנהנן בהסכמה ושנינו מיהרנו לסרוק בנוחות רבה יותר את מצאי הבנות סביבנו. השאלה הבאה אותה שאל היתה מתבקשת מאליה: "יש לך מישהי? קבועה?"
נשכתי את שפתי התחתונה וחשתי את אותה תעוקה בלב, ממנה אני מצליח כל כך יפה להתעלם בדרך כלל: "היתה…"
הוא הנהנן, מצפה שאמשיך.
"סיפור ארוך…"
"יש מישהי שאני שוכב אתה בבחינת "מחלק עמה את יצועי"… לא יותר מזה", הוא זרק לעברי, ממהר לדחוף את האינפורמציה הזאת, שלו, כאילו זוהי הסחורה החמה באמת. "אני לא בקטע של חברה קבועה. היתה לי מישהי, חמש שנים. אתה לא תאמין, אבל כמעט והתחתנו. מזל שברגע האחרון התעשתתי".
הוא המשיך לפטפט באזני על קשריו הרומנטים, עסוק מדי מכדי להבחין כיצד נשמטתי וגלשתי לאיטי פנימה, אל תוך עצמי ואל הכאב הפרטי שלי ושל נויה שלי, שהיא כבר לא שלי. רזונת שכמותה עם עיניים עירניות שעוקבות אחרי כל נשימה שלך, כל מצמוץ עין. נויה עם האנרגיות הבלתי נדלות, נעלי ההרים עשויות העור שמתוכן נבטו רגליה כמו היו גבעולים המציצים מתוך עציץ גדול מדי. כל כך רזות נעלמו הרגליים מתחת לחצאיות הצרות שהיא נהגה ללבוש, ואתה אינך יכול שלא לחפש במבטך את רמזי ירכיה בשולי האריג, רמזים מפתיעים בחושניותם, שכן הרגליים הרזות האלה היו, בעצם, ארוכות מספיק כדי להגשים, בחלקן העליון, הרבה יותר ממה שהן הבטיחו בחלקן הגלוי.
אתה התינוק שלי, נכון שאתה התינוק שלי, היא אהבה ללחוש לתוך אזני תוך שהיא מנחה אותי באצבעותיה הארוכות במעלה רגליה, אל המחוזות האפלים ששם אהבתי לקבור את עצמי, מונחה כמו טיל חמוש בחיישן רגיש בריח העדנים העדין שעלה מתחת לקימור בטנה.
המגע העדין של אצבעותיה, קולה הרך, העמום והכהה, כמו יין אדום עז טעם, חורקני מעט כשהוא תובע ממני להמשיך פנימה, מתחת לחצאיתה, עד לשלב שבו, כמו שהיא אוהבת, אמתח מעט את תחתוניה ואסיט אותן הצידה, קולט את חריקות אנחותיה המתענגות, הו, הזכרונות המתוקים ההם…
"אתה יודע כמה הצלחתי לחסוך? תאר לעצמך, כמעט מאה אלף שקל, בנ'אדם! מאה אלף שקל. לא להאמין כמה קל היה בשנים האחרונות לעשות כסף, אם יש לך קצת ידע במחשבים ואתה יודע לשווק את עצמך אל המעביד הנכון, זה שרוצה שהמחשבים במשרדים שלו יתפקדו כמו שצריך ולא יעשו לו בעיות. ראש נקי הוא רוצה, ובשביל זה הוא מוכן לשלם…"
גבי עצר, מופתע מעט מהמבט המתעניין שלי. אולי רק עכשיו הוא קלט שאת כל הדקות האחרונות שבהן תיאר את חייו, עבודתו, אהבותיו והישגיו האחרים, אני ביליתי במקום אחר, שקוע בתוך עצמי.
עיניו סקרו אותי בהתעניינות מחודשת: "אתה יודע מה? לא השתנית בכלל!" הוא היה מרוצה מהדרך שבה הניח את האבחנה המדוייקת הזו, שלו, על השולחן המפריד בינינו, כמו היתה קלף שאני אמור להרים, לבחון ולהחליט על פיה כיצד להגיב. "רק הזקן הזה…" הוא המשיך מיד, נוגע בלחייו החשופות באצבעותיו כדי להדגים ונהנה מהגירוד העדין של זיפיו המגולחים כמעט למשעי, "ממתי אתה מגדל זקן?"
"חודשיים, זה הכל", השבתי באי רצון קל. עכשיו שמתי לב שהקרחת שהחלה מקננת בשיערו עוד במהלך השירות הצבאי קנתה לה משכן על רוב פדחתו, אבל החלטתי שלא אומר לו מילה על כך. זקן אפשר לגלח, אבל קרחת אי אפשר להצמיח.
"למה, אתה באבל?" הוא התבדח, ואז הוא קלט בחרדה כיצד הצליחה שאלתו להכות אותי, כמו חבט בי בכל כוחו בבטני וקיפל אותי פנימה. אולי רצה לקום ממקומו, לצעוד לעברי, לעזור לי להזדקף, לבחון עד כמה היתה פגיעת אגרופו הוירטואלי בבטני חדה. אבל האנחה הקטועה, המהירה, אותה פלטתי גרמה לו להמשיך, בהתחשבות פתאומית, וכל כך לא מתאימה לאופיו: "מה, באמת, הלב כואב? מה זה, אהבה נכזבת? מי, מי עשתה לך את זה?"
"עזוב, לא מתאים לי לדבר עליה. הרבה יותר מתאים לי לשכוח אותה."
עיניו הביעו להיטות רבה להמשיך ולחקור אותי. אני מניח שהוא היה עושה את זה אלמלא התכנסתי בתוך עצמי, מנסה לשלוט בעיני המצטעפות.
"אתה יודע מה מתחשק לי", הוא המשיך מיד, משהבין שאינני מתכוון לשתף אותו בשלב זה, ומתוך רגש חברות פתאומי, "מתחשק לי לעזוב את הכל ולצאת מכאן. לצאת לאן-שהוא… לטוס מכאן… מכל החרא הזה שמקיף אותנו. אומרים שברצלונה יפה, לא, באמת. מיוחדת כזאת. תגיד, היית מצטרף אלי לטיול קטן כזה, לא מתאים לך לצאת למקסימום שבוע? אבל עכשיו, ממש עכשיו… נאמר, בתוך יומיים-שלושה. מתאים לך?"
ברצלונה? עם גבי? בעצם, למה לא?!
מה יכול להתאים יותר לאוברדרפט שיש לי בבנק ממשיכת יתר ענקית נוספת, הנדרשת לצורך רכישת כרטיס טיסה?! וההרשמה הזאת לאוניברסיטה, השיטוטים חסרי התכלית במסדרונות הפקולטות השונות, ההתלבטויות האין-סופיות אם ללכת על מוסיקה באקדמיה, או אולי להיכנע לטיעוניו ההגיוניים של אבא ולבחור בכלכלה, או אפילו מנהל עסקים, אם מישהו יסכים לקבל אותי לחוגים הללו. אני כל כך קבור בשפע עיסוקי, כל כך כבול בים של משימות קטנות, ובנסיון כן לשכוח את נויה, עד שאולי זו הדרך ההגיונית היחידה לנקוט בה: לנתק מגע מלחצי התנועה והפקקים היום-יומיים, להניח לכל העולם לחפש אותי כמה ימים והכי חשוב – לנסות לשכוח את נויה במקום אחר, אירופאי יותר. ברצלונה, למשל.
"קראתי קצת על העיר הזאת", הוא המשיך בנסיונותיו להלהיב אותי, "גלשתי באינטרנט. ברצלונה יש בה אוכל טוב, ספרדי עם השפעות צרפתיות ואיטלקיות. יש בה מוזיאונים מכל הסוגים, לא שאני מטורף על מוזיאונים. אתה יודע איך אתה מתסכל על הדגים באקווריום הענק שבברצלונה? מלמטה. בחיי. הכל שקוף שם, ואתה פוסע מתחת למיכלי המים הגדולים.
יש בה המון ארכיטקטורה, אבל ממש המון. יש שם ארכיטקט אחד, גאודי שמו, אומרים שהוא בנה חצי מהעיר הזאת, והוא היה גאון, אבל ת'אמת? גם ארכיטקטורה היא לא בדיוק בראש שלי… יודע מה כן בראש שלי? בראש שלי הספרדיות הצעירות, עם העור השזוף והרגליים החלקות, החטובות, שיודעות לנוע מהר בקצב הפלמנקו. אני אוהב את הדרמטיות שלהן, את העיניים הרושפות, את הפטאליזם. כשהן רוקעות ברגליים אתה קופא על מקומך, נפעם, מובס עוד לפני שנלחמת בה על הזכות לכבוש אותה. וגלגול האותיות הספרדיות האלה, שאצלנו רק תינוקות ממלמלים אותן, על הלשון שלהן, לשון שנועדה לנשיקות לוהטות…"
הבחור היה בעל חוש תיאור ספרותי בעליל. פתאום חשבתי על העובדה, שהוא יושב אתי בקפיטריה שבבניין גילמן, מעוז החוג לספרות באוניברסיטה, אבל בלי כל קשר נראה לעין למקצוע הזה. מחשבת איוולת חלפה בי, שאולי עצם הישיבה כאן, לגימת קפה מכוס שמולאה בקפיטריה שליד החוג לספרות, יש בהן כדי להעשיר את היכולת התיאורית שלך.
"והם, יש להם אופי, לברצלונים", המשיך גבי כשהוא מושך את כסאו קדימה, לעברי וידו נשלחת לגעת בידי, אולי כדי להוסיף מומנטום לשכנוע. "הם לא ספרדים, שומע? הם קטלונים. קטלוניה היא סיפור אחר לגמרי. זה המחוז הכי מפונק בספרד. כל כך קרובים לאירופה, שהם שכחו שהם ספרדים ואפילו לדבר ספרדית הם עושים טובה. בעצם, יש להם את השפה שלהם – קטלונית – שהיא שונה מספרדית… לא שאני מדבר קטלונית, ובעצם, גם לא ספרדית."
"אבל יודע מה הכי מדליק אותי ברצון שלי לנסוע דווקא לשם, ולא לפריז, או לונדון, או אחת מהערים האירופאיות שכולם נוסעים אליהן?"
"מה?"
"הם אוהבי חיים. יש בהם שמחת חיים. הם אנשים עליזים, שאוהבים לחגוג. יוצאים לבלות רק מאוחר בלילה – ממש כמונו, הישראלים. לגימה קטנה של אלכוהול, עוד לגימה אחת של בירה במועדון, וכבר זורחת השמש והבוקר עלה, אחרי לילה של ריקודים, שירה ואהבה".
גבי נעצר. מה עוד הוא צריך לומר כדי לשכנע אותי והוא עוד לא אמר? כלומר, הוא ממש תלה בי את עיניו, מצפה לשמוע אם יש לי שאלות, או שהשתכנעתי לגמרי.

כן, נסיעה לחו"ל. הרעיון קסם לי בחוסר השפיות שבו, בנועזות הספונטנית שבועטת בכל ערך של אחריות ומחוייבות. הרגשתי איך רגלי השמאלית מתחילה לרטוט בחוסר מנוחה. הרגל הזאת, שלי, מתפקדת ממש כמו הזנב אצל בעלי חיים. יצור עצמאי שלקח על עצמו תפקיד נוסף, מעבר להיותה גף מגפי. יש לה, אני חושד, איזה סוג של קשר מיוחד עם מרכז התחושות והרגש שלי, ואת הדיווחים היא מקבלת מיד, אלא שקשה לה לשמור את התרגשותה לעצמה, היא חייבת להעביר את האינפורמציה הלאה, לרטוט ולשדר אל העולם את מה עובר לי בתוך הראש.
"רגע… יש לי צו גיוס, אני אמור לצאת למילואים בשבוע הבא", טפטפתי אליו החוצה עוד פיסת אינפורמציה שנזכרתי בה לפתע, מנסה להראות כיצד יגיב.
"עזוב שטויות, הצבא יסתדר בלעדיך", הוא השיב מיד, כמנסה לסכור את פי בתשובותיו המהירות. "אתה ואני, שני תרמילים קלים וכרטיסי טיסה. נופים אחרים, אויר אחר, נשים אחרות, חיים אחרים. צריך לפתוח את הראש, אהוד. אם עכשיו תהיה אחראי מדי, מתחשב מדי, מתוכנן מדי – מתי יישאר לך זמן להיות ספונטאני ורגיש?!"
גיחכנו. שנינו.
"הצבא יחכה לך", הוא המשיך להרגיע, "פתאום אתה דואג לאינטרסים של הגוף הבירוקרטי הזה שאף פעם לא דאג לך באמת?"
שנינו שתקנו, עינינו מצטלבות. עיניו העמיקו לחקור אותי, כמו היה צופה שכיבה את המדורה בשטח בכל דרך אפשרית, ועתה חיכה בסבלנות לראות אם הצליח במלאכתו, או שהאש, אחרי שהעמידה פנים שהיא דועכת, תתפרץ שוב מכיוון בלתי צפוי ותיאלץ אותו להשקיע מאמץ נוסף.
"שמע, אין לי גרוש… לא, ברצינות, ולעומת זאת יש לי מילואים וכל כך הרבה עניינים על הראש, אבל…"
ל"אבל" הזה הוא חיכה, ועליו הוא הסתער עתה כמי שגורלו תלוי בכך: "אבל עוד היום אני קונה לשנינו כרטיסים. יוצאים ברגע שאפשר. אתה ואני עוצרים את החיים ולוקחים מהם חופש!"
מדהים. מול אנשים כאלה אני תמיד נשען לאחור, מגדיל מעט את המרחק הפיסי ונותן להם כבוד בכמה שניות של שקט. איך שהוא מחליט כך בשביל שנינו. איך הוא חש, במשושיו העדינים, שאני מתלבט, שאינני מסוגל להחליט, שאני צריך את היד שלו, שתדחוף אותי קדימה, מעבר לקו הדימיוני שאני מצייר לעצמי לפני כל החלטה שאותה אני צריך לקבל.
אז הוא קבע עובדה, ואני? מה כבר יכולתי לעשות? בטח לא להתנגד.

צפונה מהפארק שבו פסעתי, ובכיוון ההפוך מגן החיות והמוזיאון הזואולוגי הענק של ברצלונה, שני מקומות בהם ידעתי שלא אבקר, למרות שאני גם יודע שהם מהווים אטרקציות אמיתיות לתיירים (ואולי בגלל זה) נפתח הנוף אל שדרה רחבה וישרה כסרגל, שדרת סן חוואן, שמשני צדדיה צמחו בתי דירות ומשרדים ועמדו דוממים במכובדות מבודחת. כלי הרכב הרבים, האוטובוסים, הקטנועים, המכוניות הפרטיות, ששעטו מרמזור אל רמזור כמו עדר סוסים, נטשו מאחוריהם מרחבי אספלט ריקים, מוצלים בחלקם בעצי השדרה הגבוהים.
גבי אל השמש, פני אל הגבעות הרחוקות, המתנשאות ומקיפות את ברצלונה כמו שמיכת פוך מגוננת, ירוקות ומעטירות, נעצרתי מול מבנה גבוה שפתח ענק פעור במרכזו, אשר עמד בתוך רחבה מרוצפת, בין שני מסלולי השדירה.
"ארק די טריומפ" היה כתוב על צידו של המבנה המרשים, ואני לא ידעתי שגם לספרד יש שער ניצחון משלה, ממש כמו לצרפתים וליוונים. סובבתי את המבנה בהילוך מתרשם, נושא את ראשי למעלה, היכן שהאבן חוברת אל השמיים התכולים, ולכן כל כך הופתעתי כשחשתי יד נוגעת בכתפי וקול נשי עלה מאחורי גבי, תולש אותי מריחופי ומנחית אותי באחת על מרצפות האבן של השביל, מוקף הדשא: "אני צריכה שתצלם אותי. איכפת לך?"
הסתובבתי בחדות. כנראה שנגיעתה הבהילה אותי, שכן גופי נרתע לאחור, והיא לא היתה יכולה להתאפק, ופרצה בצחוק קצרצר, מתרונן ושובב: "אני לא מאמינה שהצלחתי להפחיד אותך".
היא דיברה עברית.
"אני… סליחה, הייתי שקוע, בכלל לא ראיתי אותך".
היא הנהנה בראשה, תיספורתה הקצרה מקפצת בשובבות ומדגישה את תווי לחייה הגבוהים וסנטרה: " זוהי באמת קשת ניצחון מונומנטלית. אחת היפות באירופה. קסנובס, הארכיטקט שתכנן אותה, הקדיש אותה לתערוכה העולמית שהתקיימה כאן, ממש מאחור, בשנת 1888. קל לזכור את התאריך הזה, כלומר, תאר לעצמך אלפי בני אדם מגיעים לכאן מכל העולם, נוהרים אל הפארק, בוחנים כמוך את השער החדש שזה עתה הושלמה בנייתו, ו…"
אולי היא קלטה את המבט התוהה שלי, המנסה לעמוד על קנקנה, מופתע מכמות הנתונים שהיא מיהרה לשפוך לעברי. אולי היו אלה פני שלא תאמו את הציפיות שלה, כשנגעה בי על כתפי. היא פסקה מלדבר, פניה נבוכות, צעדה לאחור כמתחרטת על כל המהלך הקודם שלה: "אבל אתה כנראה עסוק, ואני סתם מפריעה לך".
"את בכלל לא מפריעה". הייתי נבוך ממש כמוה. "ואני חשבתי שהשער הזה הוקם בעקבות נצחון גדול של הספרדים."
עכשיו עמדנו זה מול זו ושתקנו. ידעתי שהשתיקה לא תארך יותר משניות ספורות, אבל בינתיים יכולתי לבחון אותה. מפליא כמה נתונים קולטות העיניים בפרק זמן כל כך קצר. מגפי העקב עשויי העור החום שבצבצו מתחת למכנסי הג'ינס הצמודים שלה, החולצה הלבנה עם השרוולים התפוחים, שרק הדגישו את כתפיה הדקות, הכפתור הפרום של חולצתה, המניח לרמז עגלגל של שדיה לחמוק החוצה, הטבעת הגדולה, הגלילית והזהובה על אצבע ידה השמאלית, השפתיים הדקות, הלחות שמיהרו להתקמר בחיוך מבקש, כשהושיטה לעברי את המצלמה המרובעת, הנתונה בנרתיק דמוי עור מהוה והראתה באצבעה: "הנה, כאן אתה צריך ללחוץ".
"חשוב לי שתקלוט את כל השער וגם אותי, כמובן".
הנהנתי בשקיקה, ממהר להתרחק לאחור, והיא התקרבה עוד קצת אל האבן הקרה, מרימה את רגלה ומשעינה את קצה המגף לאחור, על הקיר שאליו היא נצמדה בגבה. מעניין איך היא זיהתה אותי כישראלי וכיצד, ללא כל היסוס, פנתה אלי ושאלה אותי בעברית אם אני יכול לצלם אותה. הרי לא הוצאתי מילה אחת בעברית מאז הגעתי לברצלונה. אני מסתובב לגמרי לבד, תרמילי על גבי, מחשבותי עמי, ולמיטב ידיעתי איני נראה שונה מאלפי התיירים האחרים, אירופאים ברובם, שמציפים את כיכרותיה של העיר.
"חייכי, אני מצלם", ביקשתי בקול חזק, מתעלם ממבטו החוקר של איש עסקים שעבר בהילוך מהיר לידי והופתע מהצליל הבלתי מוכר של השפה אותה דיברתי.
היא לא חייכה, וזה היה מוזר, כי קודם לכן הרבתה לחייך. השהיתי את אצבעי על כפתור הצילום. מחכה לתנאים אידאלים, מושך את הרגע, בוחן אותה דרך עדשת המצלמה, מבין שה"קליק" יהווה את אות הסיום למפגש הקצרצר הזה.
לחצתי, המצלמה הבזיקה קמצוץ של אור לבן, מתגרה בתמימות בקרניה הנדיבות של השמש, ונותרתי לעמוד, מניח לה להתקרב אלי, בוחן את תנועת ירכיה וממהר לחזור אל עיניה.
ידה נשלחה קדימה כדי לאחוז במצלמה שהושטתי לעברה. אצבעותיה שהתהדרו בציפרנים צבועות בלאק חום אחזו את הקופסה הקטנה, ואני שאלתי אותה כיצד ידעה שאני ישראלי.
"אתה נראה ישראלי", היא הסבירה בקול מתנצל, "אני מקווה שאתה לא נעלב. אישית אני חושבת שהגבר הישראלי, לפני שהוא פותח את הפה, הוא גבר נאה במיוחד, וגם אחרי שהוא פותח את הפה עדיין נותרים לצידו לא מעט יתרונות."
"למה, איך נראה ישראלי?" הצקתי לה, "הסתכלי סביבך – הכל מלא בתיירים, ישנם כל כך הרבה שנראים ממש כמוני."
היא משכה בכתפיה, ועיניה תהו על ההתעקשות הזאת שלי. "היה בהילוך שלך משהו ישראלי", היא ניסתה לבסוף, "וגם העיניים שכל הזמן בוחנות את כל מה שחולף מולן. בוחנות ותוהות, מישירות מבט. אם תביט בעיניהם של בני עמים אחרים תגלה שהם ממהרים להסב את עיניהם מפניך. הם לא מחפשים עימות, הם רואים חוצפה מסויימת במבט הבוטה, הבודק, הישיר. אצלנו זה אחרת."
הנהנתי בהבנה, מגרד את זקני באצבעותי: "זו איננה מחמאה, אני מתכוון, להתבונן בבני אדם כמו ישראלי."
"לא. אני מעדיפה את המבט העדין והמתוחכם יותר", היא הסבירה בקולה העדין, ופתאום הזכירה לי את אמי, המזהירה אותי שאתבונן היטב לשני צידי הכביש לפני שאני חוצה אותו, בדרך לבית הספר. "את המבט הגברי שיודע לבחון אותך בלי להיתלות עליך למשך דקות ארוכות. מבט מרפרף, מתוחכם יותר, מרמז ומלחשש, מתחשב ומדגדג, ולא צופר בחדות ומכריז על נוכחותו בקול צעקה…"
"את ממש קוטלת אותי, אני מרגיש מבוכה גדולה… לו רק יכולתי לקחת את המבט הישראלי שלי בחזרה".
"אבל אז לא הייתי מזהה את הישראליות שבך, וכנראה שגם לא הייתי פונה אליך לבקש ממך טובה."
"וזה היה חבל לך?"
"כן".
הכנות הפתאומית שבה השיבה לי נגעה בתוכי באצבע עדינה והרעידה מיתר ענוג ומפתיע במרכז חזי. חשתי אותו מרטיט ומתרונן, עד שכמעט הייתי בטוח שהדי הויברציה מתפשטים ומצליחים לפזר אדוות קלות של התרוננות על פני חולצתי.
השתיקות הארוכות האלה, שלי, אני כל כך אוהב להתחפר בתוכן, מנצל את הזמן לחפש את המילים המתאימות, תוהה בתוך לבירינט פנימי שבכל אחד ממסדרונותיו האין סופיים קורץ לעברי משפט אחר שבו אני יכול לבחור כדי להמשיך את השיחה הזאת, ועדיין אני שותק, טועה להאמין כי כוחה של השתיקה חזק ברגעים כגון אלה מכוחו של המשפט המבריק.
היא כחכחה בגרונה, תרה בעיניה את נוף השדירה. ראיתי את שרירי צווארה נמתחים, כשראשה סב, והיא מחפשת היכן להמשיך מכאן.
"א… איך קוראים לך?" פלטתי לבסוף את המשפט המתוחכם ביותר שראשי הצליח ליצר. כן, אני מניח שאין זה המשפט המבריק ביותר שהיה מונח שם, בעמקי ראשי. למעשה, אני בטוח שהיתה שם ערימה מכובדת של משפטים משעשעים, נועזים, שובבים, מתגרים ומתבדחים, אבל לעזאזל, ככל שאנסה – לעולם לא אצליח למצוא את הערימה הנפלאה הזאת, אלא שניה אחת בלבד לאחר שבחרתי במשפט הבנאלי ביותר. זה שתמיד ממהר לקפוץ אל לשוני וממנה החוצה, בלא שתהיה לי כל שליטה עליו.
"יוכבד".
"יוכבד?" נראה שפערתי את פי בתימהון, שכן היא מיהרה לנשוך את שפתיה, מנסה לעצור צחקוק מהיר, וכבר המשיכה: "לא. לא יוכבד. שמי אסנת."
אסנת. אני אוהב את השם הזה. שם עגול, מריח טוב, לא משומש מדי. שם קלאסי, שאינו מתייהר ואינו מתהדר, ועם זאת יש בו אצילות שהולכת אתו עוד מספר התנ'ך.
"אסנת, לי ממש מתאים להתיישב עכשיו בבית הקפה כאן בשדירה", שלחתי את אצבעי בכיוון בית הקפה מצידו האחר של הרחוב, שריצד לעברנו בלובנם הכסוף של כסאות ושולחנות האלומיניום שלו, שרובם היו תפוסים. "אשמח למתוח קצת את הרגליים תוך ישיבה ביחד עם הספרדים שכל כך מזכירים אותנו, הישראלים, בנכונות הזאת שלהם לגדוש את בתי הקפה בכל הזדמנות שהיא. רוצה להצטרף?"
היא לא מיהרה להשיב, ורק נעצה בי את עיניה החומות, המאותתות לי שהן בוחנות את הכוונה המסתתרת מאחורי ההזמנה הזאת, התמימה והמובנת מאליה.
"לא. ממש לא. אני רוצה להספיק להגיע אל "לה סגרדה פמיליה" לפני שסוגרים אותה למבקרים. מקום מדהים. לטעמי – אחד משבעת פלאי תבל של הארכיטקטורה. כבר היית שם?"
לא, לא הייתי שם. בעצם, ידעתי שישנו מקום בברצלונה שנקרא בשם הזה, אבל באותו הרגע לא הצלחתי להיזכר בשום אופן מהו בדיוק. אולי זה פארק מפורסם, אולי מוזיאון? בעצם, מדוע שזאת לא תהיה אחת מהכנסיות הרבות המפוזרות בעיר.

אז נפרדנו לשלום.
ראיתי אותה פוסעת, נמרצות, הולכת צפונה במעלה השדירה ומיד נעצרת ליד הרמזור, מחכה שיתחלף לירוק. נשארתי לעמוד כשאני צופה בה. היא לא הסבה את פניה לאחור, ואני הבנתי ששוב טעיתי ולא הצלחתי לקלוע בגמלוניותי אל אותה נקודה בתוך לבה ששם כל כך רציתי לפגוע.
ובעצם, מדוע בכלל לחשוב שיש לי סיכוי לקלוע אל לבה? מדוע שישראלי שמבטו בוטה ותוקפני, פניו מכוסים בזקן לא מסודר, שיערו פזור ומחשבותיו תועות, שתרמיל שמוט על גבו יצליח בכמה משפטים מסורבלים וחסרי חן ללכוד ציפור יקרה שכזאת, גם אם היא ישראלית המטיילת ממש כמוהו בברצלונה?
הרי, בעצם, גם נויה הבינה את זה בסופו של דבר, ועכשיו היא שם, מעברו האחר של הים התיכון, טורחת למחוק אותי מחייה בכל כוחה, וכנראה מצליחה בכך לא רע.
מצידה השני של השדירה קרצו לעומתי סימניו הבוהקים של בית הקפה שבו ייחלתי לשבת עם האישה הזאת, שזה עתה נפרדה ממני. קולות הסועדים, שברי משפטים המוחלפים תוך טחינת המזון, שאד ריחו עולה ומגיע עד לנחירי ומדגדג את בלוטות הטעם. ארומת הקפה המטפסת במעלה השדירה כמו ערפל סמיך, חושנית ומפתה כזונה. מיהרתי לחצות את השדירה ואחרי שמבטי נדדו בין השולחנות התפוסים, קולטים את מבטיהם החוקרניים של היושבים במקום, רובם לבושי הז'אקטים ואלו שלצידם, גיליתי שולחן פינתי פנוי, ששתי יונים עמדו עליו, מנקרות במרץ את פירורי הלחם ושאריות הארוחה שנותרו עליו.
התיישבתי, כתפי שמוטות קדימה, ואני מניח את מרפקי על השולחן, נזהר שלא ללכלך את שרוולי. היונים השמנות, המפוטמות, חיכו בהתרסה ממש עד שהתיישבתי ולבסוף התרוממו בקול משק כנפיים שהעיד על חוסר חשק עז לוותר על שולחן לטובתי. אין ספק שלדעתם הם תפסו את השולחן לפני וזו היתה התנהגות לא מנומסת מצידי, להרחיק אותן מארוחתן שממנה הן כה נהנו.
עכשיו נותר להתמודד לראשונה עם התפריט הספרדי, ובעצם – כל שעלי לומר הוא שאני רוצה כוס קפה… אבל איזה קפה? איך אני אומר קפה הפוך בספרדית, וסנדוויץ' טוב, איך אדע מהו הסנדוויץ הטעים יותר מתוך הרשימה האינסופית שנפרשת לפני בתפריט. פתחתי אותו ולמזלי גיליתי את צילומי המנות השונות, הקינוחים וגם הסנדוויצ'ים שעיטרו את דפיו. עדנה נוגה השתלטה עלי. כן, אסור לשאוף ליותר מדי, לעיתים גם קפה וסנדוויץ' טוב די בהם כדי להרנין את הנפש. ראיתי את מבטו של המלצר הספרדי הנמוך, שפיאותיו השחורות ארוכות ומדיו מעט גדולים עליו, שסימן לי בעיניו שהוא כבר מגיע, ונשענתי לאחור על הכיסא, לא לפני שפרקתי מעל גבי את התרמיל, פשטתי את רגלי מלוא אורכן מתחת לשולחן ופיניתי את כל מחשבותי מראשי כדי להערות לתוכי את ההוויה הברצלונאית המתרגשת מכל עברי.
ואז היא שוב נגעה בכתפי, היד המוכרת, הרכה, מדיפת ניחוח הבושם הקליל.
"שיניתי את דעתי. אני מצטרפת אליך. אתה לא מתחרט על ההזמנה, נכון?"
**