שגיאות כתיב

"את כותבת טובה מאוד." הוא אמר לי, "אולי הכי מבטיחה שיש, על פי הקטעים שלך."
ישבתי מרוצה ליד שולחן הראיונות. האם ידעתי שזה יבוא לכדי זה? כן. אני באמת כותבת טובה מאוד, דבר שלא יעלם גם מהעיניים של הכותב הראשי של אחד מעיתוני ה'עת החדשה'.
ומה זה אומר- ה'עת החדשה'? לאלו מכם שעדיין לא הגיעו ל'עתיד', העת בה כולם הכריזו למעל כל ספק שבה אנו נמצאים- נפתחו סניפים בכל רחבי הארץ בניו יורק, שהתפרסו תוך זמן קצר לארצות הברית עצמה כולה ועתה כבר לעולם- לעיתון 'דעת' שאומר הכל.

פעם שמעתם את האנשים האלה, שהיה להם כל כך הרבה סיפורים? הרבה מה לומר? או לפעמים קצת מה להגיד, אבל בכל זאת ידעתם שהייתם משלמים כסף כדי לשמוע אותם? אנשים, שלא הבנתם איך לא נותנים להם פשוט במה ומיקרופון כדי לתת להם להמשיך לדבר? כי הם צריכים, העולם צריך את זה – שפיספוס כזה לא יאמן.
וזה לא משנה בנוגע למה; בנוגע לשהות צבאית באפגניסטן, עם טון חודר שפותח אתכם ל'עולם אחר', עולם שידעתם שהוא חייב להיות קיים איפשהו במעמקי התודעה שלכם. אם זה על חיי בית ספר של נערה, שרואה את כל הדברים הכי אסורים, ומספרת לנו את כל מה שלא רצינו לשמוע על החיים הצעירים האמיתיים, המורים האמיתיים, וכל מה שגם לנו השתבש בדרך בלי שהיינו מסוגלים לזכור או להאמין בזה- שאנחנו קוראים על מנת להותיר אותנו עם פה פעור. מסקר חדשות, שנותן תובנות נפלאות וחושף את חוויותיו האישיות והאנונימיות שגורמות לנו לצחוק ולבכות על המצב העגום שאנו רואים לו דרך העיניים… או אפילו אדם ממעמד בינוני שמדבר על מה החביתה שלו גרמה לו להרגיש לקרת ערב.
או בכל אופן- כל האנשים שכותבים כי הם צריכים את זה. לא, לא כדי להרוויח פרנסה. והם לא כותבים כדי להעביר לנו מידע, או לפרש לנו אותו בצורה הכי מדוייקת. אלא כדי פשוט מאוד להעביר לנו 'דעת'.

לפעמים זה מנכל של איזושהי חברה. לפעמים זה סוחר סמים. לפעמים זה ראש הממשלה. או הילד של השכנים. והם מפוזרים ברחוב. אלו הכתבים האמיתיים שלנו. כתבי שטח. ואנחנו בוחרים אם הם טובים מספיק, שחשנו אותם.
זה ככה שלעולם לא תוכל להבדיל מי זה מי. כל האנשים האלה שצריכים לכתוב, כמו שהם צריכים לדבר. כמו שהם ימגנטו אותך אוטומטית, ומה ש'זה' זה לא עניין בשבילם. זו רק עוד פעולה של הלב. ובעולם… טוב, בעולם אין הרבה אנשים כאלה. העולם רוצה לשמוע.
מוכרח לכך. זו המציאות. האינטימיות הויראלית הראשונה שאינה מזויפת.
העבודה הראשונה החשובה האמיתית המשמעותית של מנכל העיתון הזה, א.ג אליוט, הייתה להבהיר לאנשים הללו שאנחנו רוצים לשמוע אותם, ולהבהיר להם שלתת להם לדבר רק בחוגים פרטיים זה פשע. המאמר הראשוני שלו, היה בנוגע לזה שאנשים משתוקקים לדעת דברים כאלה. דברים מחוץ לקופסה העיתונאית, שיכולים לעורר הזדהות אמיתית, שלא מושפעים מכלום, מלבד מאופי של אדם מסויים.
זה לא חייב להיות קונבנציונלי, או ריאלי, יש תורים שלמים שמוקדשים לשטויות. ואתה לא חייב להסכים עם זה, או לאהוד את זה, אבל אתה רוצה לשמוע את זה. משתוקק לזה, כאילו זה חלק מהחופש האמיתי שלך, הבלתי מעורער שמשמעו לחיות.
זה מעשיר את העולם האפור של כולם, כשמישהו מדבר איתם באמת, במקום מתעסק בצורך שלו לעשות כסף. כשכתיבה היא כמו דיבור. 'כשיש אינטרקציה אמיתית' ככה הוא אומר. 'כשזה כמו אדם שעומד בפנייך'.
וכך, בתגובה בה הוא פתח הכל- הוא גם הפתח את עצמו לעולם ונחשף, בשמו האמיתי.
במהרה מכתבי התגובה הגיעו. גם מאנשים שבחיים לא חשבו שאי פעם ירימו את העט לרשום למישהו שהם לא מכירים, משהו שהיה לו טעם. לעולם נהיה טעם. ודברים החלו לקבל משמעות. מה שמעולם לא נעשה, טוב, כי זה אולי מרגיש מוזר לדבר אל תיבת המייל שלך. אבל זו כבר לא הייתה תיבת דואר. ואנשים התחילו להאמין. אט אט הדברים החלו לטפטף לכל רשת חברתית, והצורך של אנשים להיות חשופים לייחודיות היה ניכר יותר מאי פעם. האנשים דרשו את זה. ואליוט היה יותר ממוכן ומזומן לספק.

היום אליוט כבר לא עורך בעיתון. אין ספק שהוא אחד מאותם אנשים, שעוברים ברחוב, שרוצים לדעת ולספר לכולם משהו אמיתי. לחשוב שאוכל לפגוש בו בלי לדעת בזה, העלה בי התרגשות וצמרמורת, אבל אולי ההתפרצות הראשונית שהייתה לו הייתה חד פעמית,. אם כי בוודאי אולי הוא ממשיך לשלוח מאמרים לעיתון הזה בעילום שם. זה יהיה יותר ממסקרן לדעת.
אבל מישהו היה צריך לנהל את החברה הזו. וזה הוא עכשיו. בפועל, אין לו שום קשר לתוכן בצורה מעשית.
בעולם בו כולם מוכירים שהם אינם מיוחדים אולי כלל, קל יותר לחיות. אחרי הכל, מהנדס לפעמים זה רק מהנדס. ומעצבת גרפית, זה כל מה שהיא עושה. לעיתים, אנשים הם פשוט מה שהם, בלי יכולת או צורך מיוחד להגדיר את עצמם כמשהו שצריך איזה מקום לא מוחשי. ומנויים רגילים לגמרי – קוראים את היצורים המוזרים שלהם, ושום מקוריות לא חסרה להם, כאילו חלק בפזל הושלם. הם מרותקים על ידי זה, אנשים רגילים סקרנים, וכשהם הולכים לישון בלילה הם מתחילים להרגיש שובע. כי הם יודעים שהחלק היצירתי במוח שלהם סופק.
אין ספק שלפני כן, ב'עבר', חלה תקופה של הדרדרות. הכל התחיל להתנוון, החברה, הפוליטיקה, הכל התחיל להצבע בגוון אפור. לא היה יותר מקום לאנשים, שרוצים לומר מה שהם באמת. לא היה מקום אמיתי לחזון, כי לא היה מה לחזות יותר. הכל היה בגוון צפוי, ולא היה מחסור רציני שצף כלפי מעלה מכל דבר. אנשים התחילו לוותר; על הבריאות שלהם ביום יום, על פיתוח המצאות טכנולוגיות חדשות בעבודה אולי. הכל התחיל להתיישן, הניצוץ נכבה, אנשים הפסיקו לתקן את הכבישים, לאף אחד לא היה למה לשאוף יותר. החברה האנושית התפרקה, ואף אחד אפילו לא שם לב. ולאנשים המיוחדים לא היה מקום יותר להביע את עצמם, חוץ מלהיות הם בצורה הכי פשוטה ולנשום אוויר.
לרצות את הבוסים, לעשות עבודה טובה, על פי מה שהמנהלים מחליטים. לחזור הביתה – להמשיך להיות אבא ואמא טובים, לגזול אוויר. יש אנשים מסויימים שחלק, מן הסיטואציה הזו, חסר.
ככה זה אולי כשרוב העיתונים הם פוליטיים. מתחשבים בסטנדרטים ברורים שמנהל אדמניסטרציה הציב בפניהם. יעד הקוראים- מקום אליו כל עיתון שמכבד את עצמו רוצה להגיע, וככה לאט לאט מתחילים למכור את התפל. כי הם זכרו שזה מה שעובד הכי טוב, ולנו לא הייתה כל ברירה אלא לקנות את הדבר שהכי דומה לאנושי שנמצא כרגע בשוק. לא משנה שבכלל לא ידענו מה אנחנו רוצים. אף אחד לא ידע. המשכנו לשלוח את הידיים שלנו אל המדפים ולהמשיך לקרוא את מה שברור שלא מספק אותנו. ככה זה כשמילים נמדדות בכסף, הכל מכור, אין נשמה לאף אחד, כשאנחנו רותמים את הכישרונות שלנו לתוך מפעל שמחייך אל העובדים החרוצים ומבקש 'רק לא לנשום'.
ברור שלאנשים שטובים מדי בשביל זה, לא תהיה סבלנות לתסכול שנובע מכך. והאור של כולנו התעצב לתוך שבילים ברורים שבנתה עיר המתכת, וכל מה שנותר לו היה לידאוך ולידאוך.

וכל זה עד אליוט. עיתון ה'עת החדשה' עשה איזשהו שינוי. העיתון היחיד מסוגו עם אופי, לא של מפעל, ולא של תאגיד, אלא של בן אדם אמיתי. שהסטנדרטים היחידים שלו נוגעים בשיתוף, ויכולות חשיבה- כאלה שמפציעות שמש נוספת בראש שלך, למרות שכבר ידעת שיש אחת בשמים. ומשם, הכל רק התחיל להתקדם.
אנשים חוזים, כמו בן גוריון, נהיה להם שוב חשיבות. הם כבר לא היו צריכים להמציא ארץ ולהוביל ספינות מעפילים, לכולם כבר הייתה את המדינה שלהם. אף אחד לא היה מגיע לכיכר העיר לשמוע אותם, כי כלום לאף אחד כבר לא בער. העולם הגיע למעין מצב של אוטופיה, ממנו אין מה לתקן וכל מוטיבציה לחיות או לשנות משהו נשחקה. הם רק היו צריכים לכתוב על זה, והאור, התושיה, הכוח האמיתי שלהם כבר עשה כל מה שאף אחד אחר לא היה מסוגל לעשות. לגעת האחרים.
עבודה על התודעה שלנו. ספרים החלו להתבייש בעצמם, שהם כל כך יבשים וארורים. הולכים על פי – התחלה אמצע וסוף, רק כי אין להם יכולת חשיבה אמיתית של איך לומר את מה שבוער בהם לומר. ואולי זה בגלל שספרים זה הפנאי שלהם, ושום דבר לא בוער להם באמת. האור האמיתי של האנשים זרח החוצה והשתגע, כשזיופים ניכלמו בחרפה והתאדו מהעולם. אורך של דברים, כבר לא משנה יותר; סדר, רציונליזציה, זמן, צורה – אנשים התחילו לחיות את החיים באמת. לראות את מה שהם אף פעם לא חשבו שיהיו מסוגלים לדמיין, על נייר שהם מחזיקים ביד. את החיים השיזכירו לנו שמה ש'לא ניתן לדמיין' – עדיין קיים. המקוריות שמעוררת אותנו לתוך מציאות חדשה בה אנחנו חולקים את האלוהות של עצמינו. אי סדר ואנרכיה, מופתית. הקרקע לעולם לא תהיה יציבה יותר, כמו השיגעון הצורם שיהיה בשתיית כוס הקפה שלכם עם המשקפי קריאה הכסופים. הקרקס מעולם לא יהיה מוחשי יותר, בין הדפים ועל גבי הדפוס. ושום שעמום או דיכאון לא יכניע את השכל שלנו – כי תמיד תישאר הידיעה בתוך הראש שלנו שדברים מופלאים אכן קיימים.

העולם כבר נראה אחרת. ולא, לא מדובר על מה שאנחנו לובשים בבוקר או עם מי אנחנו מדברים בצהריים. מדובר בעולם התודעתי.
לאנשים יש כבר ראש בצורה אחרת. ולמרות שאף פעם זה לא באמת גרם למי שלא היה יצירתי לפתח איזה משהו נסתר בתוכו, זה יצר איזושהי שלווה – מבין כל זרקורי האש וזיקוקי העניין. מבין כל הלהיטות וההמולה. סוף סוף האדמה נבקעת ואנחנו רואים את מה שתמיד ניסינו להסתיר. את עצמינו. את האנושיות הארצית. חוסר השלמות, כנות, וכל הדברים מהם היינו רגילים לחשוב שאנחנו מפחדים. וזה, זה יוצר דווקא רוגע בלתי נשלט.
אחוזי הצריכה, ירדו; אחוזי ההתאבדות, אחוזי השימוש בפסיכולוגיות, אין כבר צורך להיות יותר מדי מודע בשביל להצליח לנצל או להתעלות מעל דברים. אחוזי צריכת הממתקים, אחוזי טרור באנשים. הפשיעה ירדה. קל יותר לגדל ילדים, בעולם טוב יותר. לחיות הפך להיות הרבה יותר קל.
לקרוא את 'העת החדשה' הפך כבר סדר יום, כמו לצפות בחדשות או לעשות כל דבר אחר. זה הפך מוסף חדש, באשכול חדש, שנקרא 'דעת'. להקשיב לאנשים החשובים, שמשנים באמת, הפך להיות לדבר הרבה יותר טוב. דבר שעושים למען הנפש. התרפיה שממליצים עליה כדי לא להשתבש. התחביב של כול העולם.
אני חושבת שלמרות שאליוט הוא המייסד הראשי של ההרגל החדש הראשון מסוגו – של תקופה בה כולם הסכימו לקרוא לה 'עתיד' או 'תקופת הדעת', הוא שמח שיש עוד מקומות שהתחילו להתפתח כמוהו, לפרסם עוד קולות חשובים של אנשים גדולים מסוגם. אנשים שעושים שטויות ממתמטיקה, שהולכים הפוך כשהם חושבים על טנגו ומתארים איך זה יהיה לרקוד עם דברים של המרצה באקדמיה. אנשים שהמנהיגות האמיתית שלהם, באה לידי ביטוי בכתב, מנהיגי העולם.
במהרה הם הפכו להיות כותבים אנונימים קבועים ויש פעילויות בכל רחבי העולם על שמם. העיתון של אליוט, עובר תרגומים רבים לשפות שונות, הוא נחשב. והתורים האלה באים והולכים בהתאם לתקופות בהם האנשים האלו נמצאים. זו תמיד הפתעה. כולם רוצים לקרוא אותם. גם אם בהתחלה העיתון התממש בעיקר באמריקה, נהייתה דרישה.
זה כבר הופך להיות דבר שנראה כמו האו"ם, מועצה, אם כי מתוקף טבעי יותר שולטת בעולם. נערצת על ידי אנשים שרודפים אחר הפנימיות שלה. הפינה החמימה של הגלובליזציה.
איפה שהולכים לשמוע גאז או את בטהובן מלחין. איפה שצופים בניסים, שממזמן העולם הפסיק לדרוש בטבעי; כשהיינו אוכלים באותה מידה ירקות שהזרעים שלהם הונדסו גנטית, והם פחות טעימים ומלאי מיץ – כשהיינו מתפשרים ועושים רק מה ש'צריך', קונים פלאפון דור 100 כי יש לו מגה פיקסל אחד יותר מהדור הקודם שלו, כשהתחלנו לוותר לעצמינו בדברים.
העולם הוא מקום טוב יותר עכשיו. יש מקום ברור, גם לאלה.

העורך הראשי של עיתון 'העת החדשה' של א.ג. אליוט הסמיק.
"אבל אני לא יכול לקבל אותך." אמר לי.
מה, למה? באיזה עולם זה הגיוני? אני מסמיקה גם אני ומנידה בעפעפי פעמיים כדי לנסות להבין אם הוא רציני. הוא בעצמו אמר לי שאני אהיה אחת הכותבות הכי מבטיחות של ה…
"אני יודע מה את חושבת עכשיו." הוא אומר לי, "שאמרתי שאת אחת הכותבות הכי מבריקות שאני אולי מכיר,"
אני בועלת את רוקי, ומחכה להמשיך ההגיוני שיקרע לי את הצורה.
"אבל את מבינה, אני לא יכול להעסיק אותך, כשיש לך שגיאות כתיב."
הוא היה נראה מאוד מתנצל. יתכן ונתן בי את אחד המבטים הכי מתנצלים שיצא לי לחוות. הרגשתי את האוויר נוזל לי מהריאות, אבל יחד עם זה גם תקווה מחודשת מתרוממת.
"מה?" שמעתי את עצמי תוקפת אותו בפליאה, "למה?…"
"טוב, את מבינה," הוא החל לזוז שלא בנוח, "אני עדיין צריך… אני לא יכול להעסיק כתבת שלא יודעת לכתוב." ואז מיהר לתקן את עצמו כשראה את ההבעת פנים שלי – "את יודעת, 'מילולית' לכתוב מילים." לא יכולתי להאשים אותו על המבוכה שוודאי חש. וודאי קילקלתי לו כרגע את כל הארוחת בוקר.
"אני עדיין לא מבינה," מיהרתי והוספתי לו עוד קלקול קיבה, על זה שכנראה כבר יש לו. לא התכוונתי לוותר כל כך מהר, והייתי חייבת להמשיך ולהיכנס לעומק העניין אם חשבתי שיש רק עוד סיכוי.
"איך זה יראה?" הוא גנח בקול. "מי לא יודע ש-א.מ.ר כותבים ב-א' ולא ב-ה'! ברצינות, עשית לי את זה כזה קשה להמשיך לקרוא, כי כל אות ומילה שלך הבנתי כיצד המימדים של הפוטנציאל שלך גדלים בראש שלי, עם כמה שהבנתי שהבעיות שכרוכות בכך הרות אסון וימנעו ממני להיות זה שיעזור לך לנצל אותו עד תום."
"אבל אתה חייב להבין," ניסיתי להסביר, "זו בעיה מאוד מוכרת בשם-"
"דיסלקציה." הוא קטע אותי, כאחד שיודע הכל. ידו הורמה באוויר, כמי שמבין הכל. מזה בדיוק חששתי.
ניסיתי לשאוף עוד אוויר כדי להמשיך לדבר אבל נראה שהתכוון להוריד את מה שרציתי לומר באיזושהי דרך כשהוסיף; "גם הבת שלי חולה בזה."
נזכרתי שהבת שלו, כך היה רשום בויקיפיוצ׳ר, בת ארבע. האם היום כבר כל כך מהר מאבחנים?
המבט בעיניו נראה עצוב, אם כי נחוש ליאש בתוכי כל דרך לשנות את דעתו, כפי שהוא מיואש בעצמו.
"היום זה כבר ה'עתיד'," ניסיתי להסביר לו, לתת להלם האמיתי שכרוך במילה העדכנית 'עתיד' לחלחל פנימה. "כולם מתחשבים בזה. היום זו אפילו לא בושה כבר, מתגאים בזה, להרבה אנשים גדולים היו…"
"אנשים שלא מתעסקים בכתיבה." קטע אותי עכשיו בספקנות רבה והרים גבה אחת צוננת באוויר. הוא הניד בראשו לשלילה לאט, כאיש שאינו יודע מה לעשות.
בלעתי שוב את רוקי והמשכתי לדבר. "אתה לא יודע שמילים זו רק מסיכה? תפאורה? מה שמשנה זו המשמעות שלהן," ניסיתי להלהיט אותו באש.
"מה זה משנה כשאני לא מצליח לקרוא את מה שאת כותבת?" שאל.
ההערה הזו כבר הרגיזה אותי. האם הוא מתכוון עכשיו להעמיד פנים שהוא לא הצליח לקרוא את מה שאני כותבת כלל?
"אתה יודע למה נועדה השפה?" הזעפתי פנים. הוא היה נראה קצת מבולבל כשפניתי אליו עם השאלה הזו, לא בכלל שהיא הייתה שאלת שנה א. "השפה נועדה כדי שנוכל לדבר אותה, לקרוא אותה, ובסופו של יום בתכלית שלה, להבין מה כל אחד אומר." אני אומרת. "השפה זה כלי, לא מטרה. זה אמצעי, על מנת לממש את הייעדים שלך." הקול התקיף שלי מתחיל לקבל את הגוון שיש לו, כשאני שונה משאר האנשים האחרים. כשאני מיוחדת.
"אתה יודע למה המציאו – שיש אות אחת לכל מילה ומילה במקום בו היא צריכה לאייש כדי שיצא הצליל שמרכיב אותה?" אני שואלת אותו, "כי זה נוח יותר כך. זה נוח יותר שרוב האנשים ישתמשו יותר במילה 'בית' באות ת' במקום ט'. זה אחיד יותר, וקל לקלוט את זה." אני עונה.
"ואתה יודע למה משמשים בדרך כלל דברים אחידים ובצורות פשוטות? לתינוקות או טיפשים," כך התחלתי להתייחס אליו עכשיו, "בקיצור אנשים שלא יודעים לקרוא." קובעת, ומצליחה לראות היטב איך המבע בעיניים שלו משתנה.
השליטה שלו יוצאת, החוסר אונים שלו, כלפי האמת והמציאות נכנס. הוא מתגלה עכשיו בצורה נדירה וחד פעמים, להר הגעש שיהמם אותו. להיות עורך זה דבר אחד. לקבל את כל הדברים האלה בפנים שלך, זה דבר אחר. בייחוד אם אתה מתכוון להתווכח איתם.
"אתם," אני צוהלת, "האנשים שהתרגלתם כל כך לתבניות, ואיך לקרוא," מסננת מבעד לשיניים "שאינכם מסוגלים לקרוא את המילה יותר 'נחמד' עם כ'! שדבקתם בחוקים של אנשים, כאילו הם החוקים של הטבע, אתם- רצחתם את השפה האמיתית!" אני מתמרמרת, מניפה את דגל מחשבותיי אל על.
"מרובעים אפורים ושטחיים שכמותכם, מתהפכים בקיברכם כשאתם שומעים על אות אחת שלא אמורה להיות במקום, לא מסוגלים לסבול גיוון."קראתי, "סלט טעים שכזה, ואינכם מסוגלים להנות ממנו, שמא תרגישו שהאדם שכתב את זה נחות מכם, ותרגישו צביטות בכל הגוף – עד שתחליטו ותגידו לו בקול רם דיו כי איך דברים אמורים להיכתב ולהאמר." נתתי בו מבט כאילו הוא חוצפן אמיתי, הוא הצתמק "זה עם כ' וזה עם ר'! הגענו לעידן חדש של רודנות. או.סי.די במיטב."
אני צריכה עוד קצת אוויר, תוהה אם ההערה האחרונה שלי העליבה אותו. הוא היה נראה נסער, אם כי שקט, ולקח גם עוד קצת אוויר.
"ועכשיו, רק בגלל המוגבלויות שלכם, אתם גם הולכים לומר לי איך לכתוב?" התפרצתי.
"לספר לללייי," הדגשתי את ה-ל' שלי, "איפה אאננייי," הדגשתי ה-נ', "צריכה לשים את ה-טטטטטט'," הדגשתי את ה-ט', "ששללליייי?" הדגשתי שוב-ל'.
העיניים שלי נשארו פעורות בפליאה. השתהיתי. לא הייתי בטוחה אם אחרי ההערה הזו אצליח לדבר יותר. הרגשתי דמעות מחניקות.
"ה-טטטט' ששללליי ולא שללככםם?" אני עוד שואלת. "בוודאי חלה כאן איזושהי סוג של טעות." אני טוענת בענייניות, "כיוון שאתם אלו בעלי ה'מחלה'," התייחסתי לצורה בה פנה אל הדיסלקציה של הבת שלו "לא אני, אני חופשיה, כמובן." נשמעתי רגועה יותר.
סיימתי והבטתי בו בפנים של ניצחון. אין ספק שלא יוכל להעמיד פנים שלא שמע כלום, אחרי שהוצאתי את כל זה. נשמעו מחיאות כף עדינות מאחורי. אני רואה שם עובד זוטר, בחולצת משבצות, כזו סטריוטיפית, בלי דימיון בכלל, אם כי מבולגנת ביותר כמו השיער החום הפראי שלו. מבטו טוב, אבל זחוח. אני מתעצבנת, לא מבינה מה הוא עושה כאן. העורך הראשי ממלמל כמה משפטי התנצלות, ואז מציע שאערוך את הקטע הזה ממש, שהרגע יצא בפניו, למילים כתובות ואשלח לו- כדי שהוא ישכור עורך שיוציא מן המילים שלי את המיטב כדי שיהיה קל לאחרים (ככה הוא אמר).
הוא אומר שהוא יודע שזה לא אופטימלי, אבל 'מה אכפת לי'? הרי לי דברים כאלה לא משנים. ועורך אמיתי, דבר שלא משתמשים בו במשמעות הזו כבר מאז כניסת ה'עתיד', זה משהו בהחלט סביר שהיה צריך לחשוב עליו. עורך שגיאות כתיב.
אני מהנהנת בראשי, מרגישה כמו הכלבים המסכנים שמשאירים אותם בחוץ בגשם, כשהמים נוזלים להם על הפנחן והם עדיין לא זזים משם, ונותנים בך מבט משסע. לפחות קיבלתי את העבודה, יותר מזה לא באמת רציתי.
אני מסתובבת ללכת, וחולפת על פני האדם המחוייך והמרוצה שעמד מאחורי. אני מרגישה כאילו אני רוצה לתת לו אגרוף. אבל לא כי אני לא מרוצה מהעובדה שגרמתי לעורך הראשי ב-א.ג.אליוט להתכווץ במקום שלו, לוותר, ולהעסיק אותי. לא שמרתי טינה לאף אחד, וכל התרגשות שהייתה כשדיברתי, הייתה התרגשות מקצועית לחלוטין.
יומיים לאחר מכן אני מזהה כרטיס ביקור שלא הכרתי מונח בתיק שלי. א.ג. אליוט, שהונח באלגנטיות בתוך התיק שלי יומיים לפני כן כשחלפתי כנראה על פני אדם בעל חולצה משובצת, שיער פרוע וטעם נורא. צמרמורות התפשטו בכל הגוף שלי. ולאחר פחות משבוע המאמר שלי מתפרסם. עם שגיעות כטיב.