שבט המאנקלה- פרק 1

שלום. שמי אנג'ליקה. אני בת 15,והילדה של הצ'יף בשבט המאנקלה.יש לי שיער בלונדיני אדמדם,מתולתל,גוף קטן ורזה ועיניים שחורות כמו הלילה.
אני כותבת את הסיפור הזה בתוך היומן שאבא נתן לי; עטוף בכריכת עור מקושטת בספיר כחול ובוהק.
הוא יודע שאני אוהבת לכתוב משלים,מעשיות ואגדות,אבל אף פעם בחיי לא כתבתי סיפור,כאילו,אמיתי.
זה די מוזר. אבל אני אוהבת את זה.
אנג'ליקה

יום חמישי,השלושים בנובמבר,שעת אחר-צהריים מאוחרת.
הייתי עסוקה בסריגת גרביים בצמר כבש,בשעה שחברתי,מריאטה (בת הלוחם פה-גדול), סרגה כובע-צמר מחמם לקראת החורף מצמר בופאלו חמים. על האש התבשל לו בשר טלה והעלה ריח נהדר שפשט בכל המחנה. אינדיאנים מהשבט התרוצצו כה וכה בחיפוש אחר דברים שונים כגון חבלים ואבנים; ורק אבא שלי,צ'יף כרס-עבה, הביט סביב ופקד על אנשיו לבנות פה,לבנות שם.
אני ומריאטה התיישבנו על קצה הר האש,שם הקמנו את השבט. המנהג של שבט המאנקלה (אם אנחנו כבר מדברים) הוא לתת שמות נורמליים לבנות,ולבנים כל מיני 'כינויים',כגון,ראש-חזיר,או בואש-מסריח.
זה די מצחיק. אבל מה אכפת לי? אני בת..
נחזור לסיפור. אני ומריאטה ישבנו וסרגנו בגדי-חורף.
"איזה שקיעה יפהפיה,נכון?" אמרה מריאטה,בניסיון להכניס קצת עניין למלאכת הסריגה.
"כן.. אחת הטובות שהייתה העונה." אמרתי.
נושא השקיעה לא החזיק זמן רב. סרגנו וסרגנו,ועד מהרה ירד הערב,ושני כוכבים בודדים נצנצו בכחול הקטיפתי שצבע את השמיים בשעה זו.
"הלוואי שראש-אדם יפסיק כבר לנסות להמציא כל מיני דברים..זוכרת את ההמצאה האחרונה שלו? תקשור באמצעות אבנים?..ואז בסוף ביטלו אותה בגלל שלאיזה ילד מהשבט השכן כמעט יצאה העין.." אמרה מריאטה.
"כן.. איך אפשר לשכוח? והם איימו להציף את השבט שלנו במי-ים,תחשבי! בסוף שילמנו על טיפול בשביל המסכן. עכשיו הוא נראה כמעט כמו הכבש הזה ששיער-קיפוד הציל בשבוע שעבר ממתקפת טרמיטים."
מריאטה צחקה.
"בנות!" צעק אבא. "בואו,העוף מתקרר! ונוצת-תרנגול הצליח להשיג מיץ רימונים!"
חייכנו אחת לשנייה והלכנו. לקחתי מגשית עץ עקומה מעט, מזגתי לי מיץ רימונים טעים,לקחתי נתח גדול של עוף והתיישבתי ליד אבא.
הבשר היה מצוין! אחד הטובים שהיו. אחרי שסיימתי לאכול הלכתי אל פינת התצפית שלי. שם חיכו לי,כרגיל,שמיכה מצמר משובח,כרית מנוצות הודו ומגש קטן עם מיץ תפוחים טרי ופרי,כדי שאם אהיה רעבה,אוכל לאכול. הפינה הוקמה מאחורי עשבים גבוהים, והגגון הקטן שנועד להגן על השמיכה,הכרית והמזון מפני הגשם האימתני,היה עשוי מעץ במבוק עבה. אבא שלי הקים לי את הפינה הזו,לפני 10 שנים,כשהייתי בת 5. הוא אמר שאם היה לי יום עמוס,אני עצובה או שסתם בא לי להביט בכוכבים,אני יכולה לבוא לכאן ולרוקן את המוח. ברוב המקרים אני באה לכאן בשביל לצפות בכוכבים. שזה אומר – כל יום,כי כל יום יש כוכבים.
הבטתי בכוכבים שנצנצו מעל לראשי. חיפשתי את הדובה הגדולה ולא מצאתי. ניסיתי למצוא צורות אחרות. הנה אחת. היא מזכירה לי מישהו.. מישהו מוכר..
ישבתי שם לפחות 20 דקות עד שאמי באה ואמרה לי "בואי,אנג'י מותק! זמן לישון."
"בסדר,אימא," אמרתי. היא עזרה לי לקום.
"פינה מקסימה אבא בנה לך." היא אמרה. חייכתי אליה.
"טוב,בקרוב יש לך יום-הולדת.. הבאתי את זה משבט הסוחרים.זה תליון מיוחד. אני מקווה שתאהבי."
היא הושיטה לי משהו בידה. אבן צור ורדרדה בצורת ♥ מושלמת,נתלתה על חבל רך למגע. על הלב היה כתוב: א' . האות הראשונה של השם שלי. האות נצנצה באור המדורה הבוער עדיין.
"את צוחקת? זה מדהים!" אמרתי חלושות,ותליתי את התליון על צווארי.
התחבקנו חיבוק מאושר ושמח שרק אימהות ובנות יכולות לעשות.

"…מה אתה חושב שאתה עושה?! חתיכת–!"
"כרס עבה,השתלט על עצמך!"
"תראי את החצוף,בא לפה! השעה חמש לפנות בוקר! אני מקווה שזה חשוב,ילד,כי אם לא..תימחץ!"
"רק באתי להעביר הודעה מצ'יף ראש-חזק של שבט הסוחרים. בבקשה,רחמים…"
נשמע הצלפת סכין,צווחת כאב וקולות בהלה.
מיד קמתי. אוויר שעות הבוקר המוקדמות ריקד על פניי בנעימות. יצאתי החוצה,התליון עוד התנדנד על צווארי,וסירק את פיג'מת עור-הפרה שלי.
המראה היה מפחיד: אבא עומד עם סכין מעל ילד רזה,עם שיער ג'ינג'י ועיניים כחולות שהתמלאו בדמעות של כאב.. חזהו התמלא דם,אימא שלי צופה מהצד.. כובע הצמר שהיה על ראשה נפל הצידה,וכל אנשי השבט וכמה אנשים מן השבט השכן הציצו על המתרחש ביתר בהילות.
"כרס-עבה! אני לא מאמינה עליך!" צווחה אימא. "זה הילד 'אדום האוזניים',הילד של מוכר התליונים משבט הסוחרים! ואתה יודע כמה אנחנו מיודדים! תגיד תודה שלא הערת את אנג'-"
התמונה שמלפניי קפאה. הם הביטו בי.
"אבא!" קראתי. "מה עשית?!"
"הוא התפרץ לכאן והפריע לשנתי.." מלמל אבא.
"אז מה!" שאגתי. "זה לא הגיע לו.. אני לוקחת אותו למרפאה!"
"חכי רגע..אפרסק שלי… לא! אני מתנצל!!"
שלחתי בו מבט מלא שנאה.
"היית צריך לחשוב על זה." אמרתי בשקט,אבל לא היה צורך לצעוק; כעת,כל השבטים באזור הקשיבו לשיחתנו.
שמתי את הנער הג'ינג'י על כתפיי ופתחתי בריצה. למזלי,אוהל המרפאה היה ריק. הנחתי אותו על שלוש שמיכות רכות,סרוגות מעור בופאלו משובח. הוא מילא אותן דם.
"חכה כאן," מלמלתי. רצתי לפינה בה עמדה אבן גדולה מאוד. שם שמו את כל התרופות הרפואיות, והוצאתי משם חבילה של תחבושות כותנה. לקחתי חוט, קערית קטנה מעץ עם פולי קפה מרוסקים במים חמים (אומרים שהתרופה הזו יכולה לשכך כמעט כל כאב תוך דקות ספורות.). אחרי שכל הדברים האלה היו בידיי,רצתי לכיוון השמיכות מלאות הדם (עד כמה שאפשרו לי פולי הקפה עם המים החמים.)הגעתי ושמתי את הדברים האלה על האדמה הקרה שמתחתיי.קודם כל,לקחתי תחבושת וטבלתי אותה בקערית עם מי החובזה החמים שעמדה שם בקבע. שמתי את התחבושת על הפצע. הנער פלט "איי" חלוש ועצם את עיניו. השארתי את זה כך עוד 5 דקות,ורק אחרי שכבר הייתי בטוחה שהפצע לא מזוהם יותר,הסרתי את תחבושת המלאה בדם ושמתי אותה ליד קערית המים. לקחתי את שאר התחבושות שהבאתי. כרכתי אותן סביב גופו של הנער וסביב פצעו.אז קשרתי את הכל בחוט דקיק מאחורי גבו.
"זה יותר טוב?" שאלתי. "כן,תודה," הוא ענה בקול חלש. חיוך קטן טיפס על פניו,אבל במקרה שלו זה נראה יותר כמו עווית כאב.
השקיתי אותו בפולי הקפה המרוסקים ואמרתי לו:
"תצטרך להישאר כאן איזה לילה,עד שאני אהיה בטוחה שאתה מסוגל ללכת,שלא תדמם ושאתה מרגיש טוב. אגב," הוספתי. "אני מצטערת על ההתנהגות המטופשת של אבי.הוא שונא שנכנסים לשבט בלי רשות,בטח שלא באמצע הלילה. וגם.. איזה הודעה רצית להעביר?"
"אה,זה?" הוא אמר בקול חלש. "בקשה לסניף מכירת עגבניות טריות בשבט שלכם,וגם רציתי להביא לאבא שלך את השלט שהוא הזמין."
הוא לקח את חתיכת העץ שהביא איתו קודם, ושהיה כתוב עליה: 'שבט המאנקלה'.
חייכתי אליו.
"מי הכין?"
"אבא שלי," אמר הנער. "הוא האמן של השבט."
"זה ממש יפה," החמאתי. הוא חייך חיוך גדול,שמשום-מה לא נראה כמו עווית כאב.
"אני אמסור לו את השלט ואת ההודעה," אמרתי,והמשכתי לתת לו פולי קפה.

בשלושת הימים הבאים טיפלתי בנער אדום האוזניים. הוא סיפר לי סיפורים מהשבט שלו,ואני צחקתי. אבי היה שקט מאוד מאז אותו יום שבו תקף את אדומזי (ככה אני קוראת לו עכשיו,והוא מעדיף את זה).
התחלתי להיות קצת יותר נחמדה אליו,כי הוא ביקש סליחה המון פעמים,מכל הלב.
ביום הרביעי עזרתי לאדומזי לקום על רגליו. "חוזרים לשבט," אמרתי לו.
"היה לי מאוד כיף,איך שטפלת בי," אמר.
"תודה," אמרתי וחייכתי. "חברתי,מריאטה,תבוא לכאן בשביל לארוז לך תיק עם מטעמי השבט,ואז נלווה אותך."
"תודה רבה.
"אין בעיה. זה מה שאנחנו נותנים לכל מי שמשתחרר מהמרפאה." אמרתי לו.
מריאטה הגיעה כעבור כמה דקות עם תיק-צד סרוג מצמר-כבש.
"מיץ רימונים,בשר הודו,שמיכה נעימה,מקל במבוק,וגם.." היא חייכה. "את זה."
בידה הייתה טמונה שרשרת עם אבן בגודל של כף-יד,ועליה כתוב: 'ב-♥ ממאנקלה'.
"וואו..תודה!עזרתם לי המון.לנו יש מרפאה הרבה פחות טובה בשבט."
הוא נתן לי חיבוק,ואז למריאטה. שיתנו קצת הסמקנו,וליווינו אותו אל השבט שלו,שהיה במרחק 10 דקות הליכה משלנו.
"הנה זה," אמר. מריאטה הושיטה לו את התיק.
"ביי!" קראה אליו. "להתראות,אדומזי!" חייכתי ונופפתי אליו.
הוא נופף אלינו. חזרנו בחזרה,מפטפטות ומצחקקות.

המשך יבוא..