רק ספר התנך הסגול

היא לקחה הכל, את הרכוש, את הכבוד. את מעיל הניילון המזובר שלי. עכשיו נשאר רק ספר התנך הסגול ואפילו לגלגל איתו אסור. ריקנות חשבתי לעצמי, כשאקו מהדהד בין הכלום שיש לך בראש ואומר בקול חרישי שהגיע הזמן לסגור את הבסטה. אז מה אם נשארה לך עוד סחורה, לא יקנו ממך. שוב רצפת המעלית מלאה בארטיק לימון נמס. הגורל צוחק עליי ומשאיר אותי בקומה הרביעית, בדיוק איפה שהיא זרקה אותי מכל המדרגות. ועכשיו אני צריך לרדת באותן המדרגות שהיא זרקה אותי בהן ואפילו כשירדתי מצאתי את השן שנעלמה ואפילו קצת שאריות של דם. גם את המנקה צריך לזרוק מכל המדרגות. וגם אותה, גם אותה. היה לי תיק אפור עם פטצ'ים של צ'ה גווארה מהתקופה שחשבתי שזה מגניב להסתובב עם פרצוף של מישהו שאתה לא יודע מי הוא. בתיק שמרתי כמה פילטרים, טבק שמפוזר כולו ואת ספר התנך הסגול.מה לי ולדת, פוליטיקה ואהבה. כל הדברים האלו מתים מתים מתים מתים. ולהצמיח שורשים זה קשה כמעט כמו להתחיל שוב. זה כמו שאתה רוצה לתקן משהו והמחיר של התיקון עולה כמו אותו דבר בחדש. וזה בדיוק אותו הדבר כמו ביום הזה שאמרת לי שאורז וסויה זה כמו את ואני. קשה להדביק לב שהתנפץ לרסיסים, תמיד יהיו את אותם חלקים שיעלמו ולא יחזרו. ואת החלק שנעלם מתחת לארון וכנראה ששם הוא ישאר לנצח, עד שאעבור דירה. עד שהאצבעות יתחילו לדמם. הגעתי לדירה שלי והוצאתי מהתיק את ספר התנך הסגול. התחלתי לקרוע ממנו דפים. מבראשית ועד דברים. מיהושוע ועד קהלת. זרקתי את דפי הקודש המקומטים על עוברי אורח תמימים מהחלון בתקווה שאולי, רק אולי יהיה להם יום יותר גרוע משלי.