סיפור על ניצוץ בעין
לפעמים יש שאריות אבל כמו הכוכבים הם סתם אורות, אשליה, השתקפות, של משהו שהיה שם פעם.
החיים שלהם לא סובבים סביב עצמם, הם איבדו את עצמם, עצמם סובב משהו גדול יותר, אחר, שנראה להם כמו הצלחה בחיים
והם כבר לא צועקים או מוזנחים עמוק ביער, מהדהדים
יש מדבר והרוח שלהם לא נמצאת יותר, עבר יותר מדי זמן
הם אבודים בתוך הריק. האישיות שלהם נותקה כמו כרון מרכבת, שהזמן הפך לזיכרון.
אילו רק מישהו היה אומר להם שברגע שהם נוטשים את האישיות מאחור, הכפפה לא התרחבה עם הגיל, האישיות קטנה מדי לגוף שלהם, היא לא הספיקה להתבגר.
אנשים פשוט הולכים ומתרחקים מהמרכז, כמו חלל שמתרחב והכוכבים מתרחקים אחד מהשני, ואז הם מוצאים את עצמם במסלולים אחרים סובבים סביב משהו אחר
לחשוב זה כמו כדור שלג, זה מתחיל ואז כבר אין לך שליטה. כשאתה משרת את עצמך, חופשי באמת, יש לך ניצוץ בעין, הוכחה שאתה אמיתי.
אבל כך גם לא לחשוב.
תגובות (2)
הרעיון של הקטע טוב, אך הכתיבה לא ספרותית. לדעתי יכולת להבהיר את הנקודה שלך היטב גם אם היית כותבת סיפור או שיר שסובבים על פי הרעיון הזה. סך הכל, אני די מסכימה עם מה שכתבת בסיפור, אם כי אני חושבת שהצגת אותם בתור אנשים מפגרים שלא מודעים למצבם במשפט האחרון שלך ב"רציתי להוסיף", וזה נראה לי לא נכון בכלל.
אולי תכתבי סיפורון (slice of life) על דמות כזו