סיפור אהבה אינדיאני- פרק ראשון

הנה עומדים ג'ן, טס, אמא ואני, מול הקוטג' העשוי עץ והמוקף ביער ירוק ועצום. השמיים כחולים מעלינו, והשמש זורחת במרכז השמיים. בתור בריטים שגרים בלונדון, אנחנו לא רגילים למזג האוויר של האמזונאס. כולנו לובשים מכנסיים קצרים וגופיות, ואמא וג'ן אפילו חובשות כובעים מגוחכים וענקיים.
אמא מחייכת חיוך עצום, ומתחילה לדחוף את המזוודות שלנו פנימה.
אנחנו נכנסים לבית העץ היפה, ורואים סלון קטן עם טלוויזיה ישנה וכמה ספות, מטבח קטן בצד ושולחן אוכל. יש מדרגות עץ שמובילות לקומה שנייה, שבה יש ארבעה חדרים. החדר הראשון הוא חדר השירותים והאמבטיה. בשני יש מיטה זוגית עצומה, שירותים מחוברים לחדר, ארון קיר בצבע חום וחלון ענקי לרוחב הקיר.
החדרים הבאים נראים די אותו דבר, עם מיטת יחיד, ארון גדול וחלון עצום. ארבעתנו התמקמנו בחדרים, ונשמעה דפיקה בדלת.
"אני אפתח" קוראת טס ומתחילה לדלג למטה כשהתלתלים הבלונדיניים שלה קופצים מאחוריה.
אני יורד אחריה, ואז גם ג'ן ואמא, הפעם בלי הכובעים המגוחכים והענקיים.
"שלום, אני ליסה, והקוטג' הזה שייך לאבי. אנו מאוד מקווים שתהנו בזמן שהותכם בבית, ובאמזונאס בכלל. בתור מישהי שגרה פה דיי הרבה זמן אני יכולה להגיד לכם שזה אחד האיזורים הכי יפים בעולם" אמרה ילדה חייכנית עם שיער חום שהיה אסוף לצמה רופפת על עורפה. הלחיים שלה סמוקות והעיינים החומות שלה ברקו.
"שלום לך מתוקה, אני מרי, ואלו הילדים שלי, ג'ן, מייקל וטס." אמרה אמא והצביעה עלינו בסדר שבהם אמרה את שמותינו. אני והאחיות שלי לא כלכך דומים;
לג'ן, יש שיער שחור וגלי, והוא בדרך כלל לא מסודר. יש לה עיינים ירוקות ועגולות, והיא גבוהה. היא בת 13.
לי יש שיער יותר בהיר משל ג'ן והוא יחסית ארוך (לא גולש, אבל מכסה לי חלק מהפנים), יש לי עיניים ירוקות כמו לג'ן. אני גבוה, ומתאמן הרבה כך שלא חסר לי שרירים. אני בן 15.
לטס, יש שיער בלונדיני עם תלתלים מושלמים, עיניה כחולות ויש לה פנים של מלאכית. היא בת 7.
ליסה חייכה חיוך גדול כשהביטה בשלושתנו בסקרנות, והלחיים שלה שוב האדימו.
"את יכולה להכנס מתוקה" אמרה אמא בחיוך.
"לא,לא, תודה. אני רק עצרתי להגיד שלום, תמשיכו בהתארגנות שלכם בבית. עם תצטרכו עוד משהו, אנחנו גרים שלושים מטר מפה! להתראות!" אמרה בחביבות ופנתה אחורה. אמא חייכה וסגרה את הדלת.
"איזה ילדה מתוקה." אמרה אמא ונכנסה למטבח, "מה תירצו לארוחת הצהריים?"
"אבל אמא, לא אכלנו בראנץ' עדיין " אמרה טס והחלה לקפוץ על הספה.
"פה זה האמזונאס, מתוקה. אנחנו לא באנגליה, לא אוכלים כאן בראנץ'." הסבירה אמא מהמטבח.
"לכו להכיר את המקום ילדים, אני אכין לכם צהריים בינתיים" קראה שוב אמא.
ג'ן הינהנה ופתחה את הדלת. "אתם באים?" נאנחתי וקמתי וטס קמה אחרי. יצאנו מהבית והתחלנו ללכת לכיוון היער.
"ליסה הזאת ממש נדלקה עלייך, הא?" אמרה ג'ן.
"מה? מאיפה הבאת את זה?" שאלתי בהרמת גבה.
"לא ראית איך היא הסמיקה כל פעם שהיא הסתכלה עלייך?" אמרה ג'ן בתימהון.
"לא" אמרתי. ראיתי שהיא הסמיקה הרבה, אבל זה לא בגללי.
טס ציחקקה, "ליסה ומייקל לנצח, שני נשיקות במצח…. אני לא זוכרת את ההמשך."
"זה *שתי* נשיקות. לא *שני*, עילגת." אמרה ג'ן.
"אפס נשיקות" פסקתי וטס שוב ציחקקה.
הגענו לקרחת יער קטנה, ואז לפתע הרגשתי משהו מתהדק סביב הרגל שלי, ואיך בשנייה רגלי מתנתקות מהקרקע ואני עף באוויר. לקח לי דקה להבין שנלכדנו. ג'ן צרחה, ואחריה טס, ואז רחש קל מבין העצים שגרם לשתיהן להשתתק.
"מי נמצא פה?!" קראתי. שקט. עוד רישרוש.
"אנחנו שומעים אותך!" קראה ג'ן באומץ.
"תצא החוצה, אם לא אנחנו…" נתקעתי. אנחנו מה? מה אם זה צייד מבוגר עם רובה? מה בדיוק שלושה ילדים יעשו לו?
"אם לא אתם מה?" נשמע קול משועשע מאחורי השיחים.
"אנחנו נחסל אותך!" קראה טס והניפה את ידה. שלושתנו היינו הפוכים והדם החל לעלות לי לראש.
צחוק נשמע. "אתם, תחסלו אותי? הסתכלתם על עצמכם בכלל?" הקול צחק, ואפשר היה להבחין שמדובר בנערה.
"אנחנו לפחות לא לוכדים אנשים במלכודות, יא, ילדה משוגעת" נעלבה ג'ן.
נשמע עוד צחוק קצר, ואז רעש קל ונגלתה לפנינו נערה שנראה בערך בגילי, עורה כהה, שיערה הארוך מגיע עד הישבן והקדימה שלו אסוף לצמות מוזרות, המון נוצות עטפו את ראשה, ולגופה היא לבשה שמלה ארוכה בצבע לבן עם גדילים היורדים מהשרוולים. על צווארה הייתה שרשרת צמודה וגדולה ועל ידיה צמידים תואמים לכל אורך ידיה.
"וואו" פלטתי. מעולם לא ראיתי נערה כזו.
היא חייכה, "אני מִי-אָה-קוֹן-דָה, שזה אומר ירח קדוש בשפתי. אני נולדתי בליל ירח מלא, ובליל טקס הירח, ולכן קראו לי כך." היא קדה קידה קלה. על פניה היו פסים של צבע, וחיוכה היה מדהים.
"אני מייקל, ואלו ג'ן וטס" לרגע הרגשתי רע עם השמות שלנו, לאחר שלשלה יש משמעות עמוקה כזו.
"את תוכלי בבקשה לשחרר אותנו?" שאלה טס. התלתלים הבלונדיניים שלה נפלו מטה ונראו כמו רעמה, ופניה הסגולות אדומות התחננו לשיחרור.
"כן, ברור, אני מצטערת" קראה מי-אה-קון-דה, ורצה לעץ הקרוב. היא שיחררה את אחד החבלים שהיה קשור לאחד הענפים, ושלושתנו נפלנו לריצפה ברעש.
"איך אמרת שקוראים לך?" שאלה ג'ן, וקמה תוך כדי שהיא משפשפת את ראשה.
"מִי-אָה-קוֹן-דָה, אבל אתם יכולים לקרוא לי מיאה" אמרה.
"תגידי, מה הסיפור עם הנוצות?" שאלתי והיא צחקה.
"הן של עוף היגואר, עוף השבט שלי. אנו מקדשים אותו ולכן עוטפים אותנו בנוצותיו, כדי שנהיה תמיד קרובים אליו, והוא תמיד ישמור עלינו" אמרה ועצמה את עיניה.
"טוב… אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת" אמרה ג'ן, "אבל היה נחמד להכיר אותך" הוסיפה והסתובבה, תופסת בידינו. השתחררתי ממנה, וכך גם טס.
"איפה את גרה?" שאלתי והתקרבתי אליה. היא עניינה אותי, בעיקר יופיה המרתק.
"הכפר שלי פה קרוב. אבי הוא הצ'יף של הכפר. הוא לא יודע שאני מסתובבת בקרבת 'הלבנים', כך קוראים לאנשים כמוכם בשבטנו. הוא לא מרשה לי להתיידד איתכם, והוא לא יודע שאני מדברת בשפתכם." אמרה מיאה.
"גם אנחנו גרים פה קרוב, אז נוכל להפגש עוד" אמרתי בחיוך. היא חייכה חיוך קטן.
"כן, מיאקל, נוכל" היא אמרה וגרמה לי לגחך לגבי איך שהיא הגתה את שמי.
"אני חייבת ללכת, לפני שאבי ישים לב שנעלמתי. להתראות!" היא אמרה ונישקה אותי על השפתיים, וכך גם את טס וג'ן, ואז נעלמה.
"מה זה היה?" שאלה ג'ן וניגבה את פיה בידה. מנשקת על הפגישה הראשונה? אהבתי את זה.