סג

אמרתי לאשתי שהיא חתיכת פוסטמה. לא מוכנה להקשיב, לא מוכנה אפילו לדבר. ניסיתי לשכנע אותה שתבוא איתי לאזכרה של בן דוד שלי, שנפל במלחמה. ניסיתי להגיד לה שיהיה כיבוד ושיביאו בורקסים. יביאו גם קולה זירו בשבילה. אבל היא בשלה, תמיד בעולם שלה. היא אמרה ששכבתי עם אחותה. אמרה ששכבתי גם עם אמא שלה, עם דודה שלה. עם כל המשפחה שלה שכבתי. זה כל מה שיש לה בראש, איך למזער אותי לגודל של גרגר סומסום. אז היא אומרת שאני בוגד בה. אומרת, לא צודקת, טועה ובגדול. כל מה שיכולתי לעשות כדי להגיד לה שהיא טועה עשיתי. הבאתי מטוס עם שלט, רשמתי עליו שהיא חתיכת פרה מטומטמת ושהיא טועה. משום מה היא לא אהבה את המחווה שלי אליה, לא יודע למה. שתמות כבר. שתיפול מצוק, שתפוצץ את עצמה כמו שהיא מפוצצת לי את כל האמת הסובייקטיבית שלה בפרצוף שלי. וגם אם שכבתי עם אבא שלה, עם אח שלה או עם סבא שלה, למה זה משנה? כולם עושים שטויות לפעמים, ודוד שלה נראה טוב לגילו. היא חייבת להבין אותי! כל השבוע אני עובד קשה, כמו חמור. אני צריך קצת להתפרק. לאהוב ולהרגיש נאהב. ומה היא נותנת לי? שאריות אוכל של יום שישי ועכשיו כבר רביעי ונמאס לי. היא לא באה אפילו לאזכרה של בן דוד שלי עליו השלום, זה שנפל במלחמה. היא אומרת שמגיע לו. צוחקת עליו כי קפץ על רימון במקום לדאוג לתחת של עצמו. מאז התמכרתי לטיפה המרה. שכבתי עם כל המשפחה שלה, זה נכון. אבל לפחות אני מכבד והיא סתם חתיכת פוסטמה בלי כבוד למתים.