מנקודת המבט שלי | פרק 2 : חצי מהדרך

בוקר , חשבתי לעצמי . מתחתי את איברי במהירות וקפצתי מהספר הכחולה הכהה עליה ביליתי את הלילה כדי לסגור את השעון המעורר שהעיר אותי .
לחצתי על הכפתור והקשבתי לדממה . אף אחד לא התעורר , ובמזל .
העברתי את מבטי אל הספה , סוקרת את המצעים המבולגנים ואת הכרית המעוכה , והרמתי את ידי למעלה , כאילו אני מנסה להגיע לשמיים . הרגשתי את ההקלה משתחררת לאחר המעשה הזה , למתוח את איברי לכל מקום , להישתרע .

לאחר שהתארגנתי , נשקתי לאמי ונופפתי לאחותי הגדולה שמתארגנת לאוניברסיטה השכונתית , זואי . נעלתי את הדלת אחרי ויצאתי מהסמטאה המוארת . שונה לגמרי ממראה אתמול בלילה . החשתי את צעדי , מוכנה לגמרי לצאת מהשכונה המכוערת הזו ולעבור בתחנת האוטובוס , משם ללכת קילומטר ככה , לחזור לתחנת האוטובוס האחרת ומשם ארבעה צעדים ואני במתחם הלימודי .
התיישבתי על הספסל , מתעלמת מהקבצן שיושב חמישה-שישה מטרים ממני , נוחר בתוך קרטון . העובדה שאני כ'כ קרובה למצב הזה , שלשבת בתוך קרטון למשך שארית חיי , מקבצת נדבות , זעזעה אותי . מאז שאבא עזב בקושי שנשאר לנו ממה לחיות .
מה אני מרגישה כלפיו ? אני בעצמי לא יודעת . עצב , כעס , אכזבה … הכל כנראה ביחד .
" את עולה ?" שאל אותי נהג האוטובוס , שניות ספורות לאחר שנפתחה הדלת . כנראה שחלמתי בהקיץ יותר מדי זמן . הבטתי בזקן השחור המדלדל של הקבצן בפעם האחרונה , וטיפסתי במעלה המדרגות , מושיטה לנהג החביב את הכרטיסייה והולכת אחורה , להתיישב במקומי הקבוע – במושב האחורי , מבודדת מכל שאר הנוסעים הפטפטנים . אני לא מעוניינת לפתוח בשיחה מטופשת על מזג האוויר היום , או על כמה לוקחים ארנונה בזמן האחרון , כי אין טעם להקשיב לתלונותיהם הטיפשיות . אני מניחה שהתבגרתי נפשית יותר מהר מאשר חמישית מהנוסעים כאן . רובם לבושים במעילים בצבעים זרחניים .
התיישבתי במקומי , מצמידה את ראשי לזגוגית ונושפת אדים . הנוף עובר במהירות , אבל הספקתי לראות אחת מיצירות המופת שלי מביטים בי בדממה מעבר לחלון . באותו ציור ציירתי את הכפר שלי , באמצע ההשתלטות של הבריטים ; חלק מהבקתות עולות באש . במרכז הכפר , כמו במין כיכר , שם ערכנו את כל הטקסים שלנו , מדורת ההקרבה עדיין בוערת ובריטים במדים מחזיקים בשיערה של אישה זקנה . ילדים רצים על הגגות , ידיהם מלאות ברכוש היחידי שהצליחו לקחת . אמהות צורחות ללא קול , את שמות ילדיהם הנאבדים . אבות או רווקים נלחמים על גורלם בגופם , משליכים עצמם אל הסכנה , ועוד זוועות אחרות . את הציור הזה לקח לי הרבה מאד זמן לצייר , הדמעות כמעט והכניעו אותי באמצע .
הנהג קטע את מחשבותי , " אמילי ! התחנה שלך !" קרא . את שמי הוא יודע מכיוון שאני נוסעת באוטובוס שלו כמעט כל הזמן , מאז שעברנו . אספתי את התיק שלי על כתפי והתקדמתי לעבר הפתח , לקחתי מהנהג את הכרטיסייה שלי וירדתי . הצצתי בשעון ; שבע וחצי , יש לי עוד זמן . התחלתי ללכת לכיוון היעד הבא שלי , תחנת האוטובוס הבאה .

עצרתי שנית , מתיישבת על ספסל אחר . נשפתי אוויר , שהתבטע כעת כאדים שהתערבלו במעגלים באוויר . שיכלתי את רגלי ושיפשפתי את ידי אחת בשנייה , משתדלת להתחמם . החורף משפיע על נוי-יורק יותר ממה שציפיתי . ראיתי את האוטובוס השני שלי מתחבט מאחור , וכבר פותח את דלתו אדומה , ממש מזמין אותי פנימה . התרוממתי ונכנסתי פנימה , מושיטה לנהג את הכרטיסייה שלי , שנית , ומתהלכת עד למקום האחורי .

הבטתי במבט נוקב בנער שישב לי במקום .
" סליחה ..זה – המקום – שלי . " סיננתי מבעד לשיניים חשוקות .
התפרצתי בתוך עצמי , כעס זוחל לאיטו ומתגנב במורד הגרון שלי . הרגשתי את התיק נופל מכתפי , וכתגובה משכתי בה למעלה . " מי קבע ?" שאל נער , קולו כמעט ואינו נשמע בהמולה , אבל אני שמעתי את זה טוב מאד , אפילו יותר מדי טוב .
" סליחה ?!" כמעט וצעקתי , קולי חנוק . " סליחה ?!" קראתי , ומחמת זעמי ודרכתי על רגלו במגפיים שלי . הוא הרים את רגלו , בעודו נאנק , ואני מתיישבת ליד החלון , כמעט ואינה מגיבה .
כמה אנשים הסתובבו אחורה והביטו במיתרחש , מבט מסוקרן על פניהם .
"מה יש לך ?" שאל הנער , שיערו מסוכך על פניו והוא נושף אותו מעלה .
הצמדתי את מצחי לזגוגית והתעלמתי ממנו .

ככה עברה כל הנסיעה , הוא מנדנד ואני אינה מגיבה . " תחנה מספר שלוש !" צווח הנהג בקולו העבה , נשאתי את רגלי ובאתי לקום , אבל הנער קם איתי .