מנקודת המבט שלי | פרק 1 : נסיון – זה , שלי .

מיהרתי לגמור את הקו הכחול , שאני מוסיפה לכל יצירת אומנות שלי , הגרפיטי .
הצבע הכחול הוא משמעותי בשבילי ומלא תשוקה , כי לרוב אני מציירת את הים .
רכנתי כדי להחליף צבע , ואז נפלה הפחית , בקול רעש גדול .
ידעתי שעוד כמה שניות , השניות שיקחו לשוטרים לקלוט את הצליל , כל האזור יתכסה בשוטרים ואולי בכמה ניידות . מיהרתי לאסוף את חפצי המועטים : תמונה של הים , הפחיות שלי והסלולרי שלי .
דחפתי הכל לתיק שהבאתי איתי , שמתי אותו על גבי והחלתי לרוץ . מרחוק כבר שמעתי את הצעדים הנוקשים של השוטרים שהעבירו בי צמרמורת , כל הפעמים הדחופות ששמעתי את הצלילים האלו היו יותר מדי בשבילי , אך לא יכולתי להפסיק . הגרפיטי היה עוד דרך להשתחרר בשבילי , וכרגע אני לא יכולה לוותר אפילו על אחת .
יש את המוזיקה , הגרפיטי , הכתיבה והרכיבה . מלא דרכים , כולן חשובות .
מהרכיבה לא יכולתי להתנתק , כי כל הדור שלי עסק בזה . תבינו , אני צאצאית לשבט אינדיאני עתיק , שכבר נעלמו שרידיו ממזמן . בגלל זה אני נראית מוזר . כל פעם שעברתי תיכון , היו את אלו שישר חשבו : " אז היא בטח כושית כזו , עם שיער שחור ארוך חלק ומוקסינים .. " אז זהו , שלא .
אני בהירה לגמרי . אימי אפילו קוראת לי מדי פעם " לבקנית " , כי היא וכל משפחתי בצבעים הכהים המאפיינים אינדיאנים , אבל אני חייבת לצאת חריגה !
המוזיקה .. אני אוהבת להאזין , להלחין , לנגן ואפילו לשיר . לעולם לא חשפתי את עצמי לציבור , רק לאמבטיה , כשהמים החמים מערפלים את קולי ומסווים אותו .
את כל המחשבות האלו והירהורים העברתי בראשי בעודי פונה לסמטאה המוכרת , המדיפה ריק של עוגיות וניל , העוגיות האהובות עלי , שאמא מרבה להכין .
את העוגיות האלו סבתא שלי , זכרונה לברכה , הייתה מרבה להכין כשמחה הייתה מטפסת במעלה גרונה . היא הפסיקה להכין את העוגיות כשעברנו לנוי-יורק , ונפטרה חצי שנה לאחר מכן . מאז , אמא תמיד מנסה לשחזר אותם , אבל לעולם לא הצליחה להכניס לשם את השמחה המהולה בווניל .
קפצתי מעל הפח הגדול והירוק , ואחזתי במוט , מושכת את עצמי מעלה ונכנסת דרך החלון לחדר שלי . האור היחידי הבוקע מתוך החשכה . מיהרתי להחביא את דברי בתוך אחת המגרות , דוחסת הכל במהירות ומספיקה לשלוף את הנייד ולקפוץ על המיטה , להעמיד פנים שאני משחקת בו , לפני שאמא נכנסה .
" היי חמודה !" אמרה באנגלית , שהמבטע הכבד שלה נשמע , " הכנתי לך את העוגיות שאת אוהבת כל כך !" קראה בשמחה , ודחפה מעבר לדלת את עוגיות הווניל המדיפות ריח מגרה .
הבטתי בהם . לבנבנות וריבת תותים מרוסקת נמרחת מעל , פרח ווניל מסוכר נטבל באדום . חלק מהפרחים היו וורודים , כנראה מהפשלות של אמא – אבל זה הדבר שהכי אהבתי בזה , את הפשלות .
זה הדבר שהפך את זה לביתי ומלא חום , אבל לעולם לא יהיה בזה את אותו הדבר . את אותו הדבר שסבתא הכינה .
" תודה אמא , " פניתי אלייה , מעמידה פנים שהתנתקתי מהמשחק הדמיוני ששחיקתי בו , " אפשר אחת ?" שאלתי , למרות שידעתי את התשובה . היא מנסה לנחם אותי .
" כ-כ ..– " ניסתה לומר , אבל נשברה . אמא החלה לבכות , משתדלת להחניק את הבכי ולמנוע אותו , אבל הדמעות נזלו מעייניה על לחייה הסמוקות , מטיילות מעייניה החומות כמתגרות בגורלנו .
" אמא , זה בסדר . " אמרתי , מנסה להישאר אדישה ולהסתיר את הכאב .
היא הפילה את המגש – אין עוגיות להיום – ורצה לעברי , מתיישבת על המיטה המרופטת וקוברת את ראשה בצווארי , מחבקת אותי במרירות . " אמא .. אבא יחזור . " ניסיתי לשכנע אותה , כאילו הכל בסדר . אבל שום דבר לא בסדר , הדמעות שהחנקתי הפכו לגוש גדול בגרוני , חונקות אותי .
" אוי , אמילי .. אני מצטערת !" החלה לצעוק על עצמה .
שתינו ידענו שזה לא באשמתה , הרי איך היא יכולה להאשים את עצמה בצורך הכספי שלנו ? זה אבא שבחר בדרך הזו . הדרך שרק מדלדלת את הכסף יותר , כי אנחנו מנסים לחסוך לערבות , כדי שנוכל לשחרר את אבא . ככה יש פחות כסף בבית , למרות שאמא משקיעה מאוד וגורפת כל אגורה נוספת בעבודתה המזוויעה כמלצרית .
" זה לא באשמתך , " אני מנסה לנחם . " זה הוא . הוא יכל לנסות לעבוד או משהו , הכל יהיה בסדר . " אני חוזרת . העובדה שאני מנחמת את אמא שלי , כבר הפסיקה להיות מוזרה לי . זה קורה הרבה בזמן האחרון . מתרגלים לאט לאט , כמה שזה קשה .

פשטתי את בגדי המלוכלכים ונכנסתי לאמבטיה , מפעילה את הדוש ומחכה שיתחמם .
השארתי את האמא הבוכייה שלי על המיטה שלי , לאחר שנרדמה .
היום אני ישנה על הספה , הזכרתי לעצמי , ולשים שעון מעורר , הוספתי .
המים החמים הציפו את גופי כנקודות חמות שמתפשטות בכל גופי ומחממות את הקור שהשתחל לו פנימה באכזריות .
כאשר המים החמים התחזקו וכבר יכלו להסוות , אפילו עם בקטנה , את קולי החלתי לשיר .
בשפה עתיקה ומשתלשלת , את השירים העתיקים , בתווים עולים וויורדים שרתי את השירים הטקסיים ששרנו באמריקה , בכפר . או לפחות ממה שנשאר מהכפר , עד שהבריטים באו והעיפו אותנו משם כאילו אנחנו חיות . הצריבה החדה שהשאיר בי המעשה הזה צרבה כמו ברזל מלובן שהונח על עורי , והשירה שלי התחזקה . בראשי תירגמתי את המילים , למרות שככה זה פחות יפה :
הווו , מלאך שקט שלי , הנח כנפייך למטה ,
הפסק לדאוג , תן לשקט להזדחל בין עורך העדין ,
עייניך הכחולות מנקבות את הדממה ..
אני לא אוהבת את התרגום , כי הוא נכון . לפחות מבחינתי .