מורשתו של סקאר/ ממלכתו של סימבה- פרק 3 :)

נ.מ נלה-

"את לא מתרגשת קיארה? את בת שמונה היום!" קראתי בהתרגשות והמשכתי לסרק את שיערה הצהוב של ביתי.
"עם אבא לא היה כל כך מגונן הייתי מתרגשת," היא אמרה והעיפה בעזרת נשיפה קצוות שיער מפניה.
"הוא בסך הכל רוצה לדעת שאת בטוחה, הוא אוהב אותך בגלל זה הוא עושה את זה!" ידעתי שאני צודקת כמו שידעתי שאני אוהבת את סימבה, אבל קיארה הייתה כל כך דומה לו, היא הייתה פראית והיה כל כך קשה לשלוט בה אבל באותה מידה היה קשה לא לאהוב אותה.
"אולי תדברי איתו, זה… זה מתחיל להיות טיפשי, אני כבר גדולה והוא לא חייב לשמור אלי, אולי לפחות לשלוח את טימון ופומבה שישמרו עלי, אני יכולה להסתדר לבד" היא אמרה ונשמעה בדיוק כמו סימבה בצעירותו. היא הסתובבה אליי ונעצה בי את עיניי החומות שהיו זהות לאלה של אביה.
"אני אנסה… עכשיו לכי לך," עניתי בחיוך כנועה.
היא חייכה ויצאה מבית החמר שלנו*.
אני לא יודעת למה אבל היה משהו בילדה הזו, משהו שהמיס אותי מבפנים וגרם לכל הרגשות שהם לא חיבה להיעלם, יכול להיות שזה בגלל שהיא הילדה הראשון שילדתי או שאולי זה בגלל שהיא הילדה היחידה שאוכל ללד, אני לא יודעת הדבר היחידי שאני בטוחה בו היא שאני אוהבת אותה יותר מכל דבר אחר, היא ואביה הם הכל בשבילה, כל מה שיכולתי לבקש.

נ.מ נוקה-

"אמא אמרה שלא תתרחק אז תישאר קרוב ואולי משהו יכנס למוח הקטן שלך," אמרתי לאחי הקטן והמעצבן, קובו.
"אבל אני רוצה ללכת לשחק שם," הוא הצביע על מקום כל שהוא, אפילו לא טרחתי להביט.
"אתה הרי היורש ואתה חייב ללמוד מה צריך לעשות כדי להכין חנית טובה, אז שב פה ותלמד!" אחזתי בידו והושבתי אותו בכוח, אני חייב לומר, יחסית לילד בן שמונה הוא היה חזק.
"אתה אח נוראי," הוא אמר והזעיף פנים לידי. הייתי עסוק מדי בלקשור את ראש החץ לחנית לכן לא יכולתי להגיב, לאחר מכן הוא שתק וזה הכל על העובדה שלא שתיתי מים זמן רב ומוחי כאב.
"סיימתי!" קראתי בהתרגשות והפנתי את ראש החץ והחנית המוכנה אל השמש הקופחת כדי לבחון אותה.
"אתה רואה, זאת חנית טוב, אפילו מצויינת," הסתכלתי על המקום שבו הושבתי אותו, הוא לא היה שם. הסתכלתי לצדדים אבל הוא לא נראה באופק, ידעתי שאיבדתי אותו.