מארי \\ פרק 4

היא הייתה בחדרה. מביטה בסקרנות בחפצים השונים. כרגע מבטה נפל על דלת יפה וקטנה,
שהייתה לה ידית עגולה בגוון בהיר של לילך. כאשר פתחה אותה, לא היה בה כלום. היא נראתה
כמו בוידעם מטופח ויפיפה. היא נזכרה בתקופה אחת בשבט, שאחת הבנות מאוד כעסה עליה,
וכל החברות שלה התקוממו נגדה, היא דיברה עם ילדה מעיר קטנה, דרך מכתבים. הילדה הזו
סיפרה לה גם על הבוידעם, וציירה אותו, וזה בדיוק הדבר שבוא מארי נזכרה. בוידעם מטופח
ויפיפה. לאחר מכן היא ראתה מכשיר מאוד מוזר. הוא נשען על צורה מפלסטיק, ומארי הרימה
אותו בחשש. היא ראתה חוט עבה משתלתל ממנו לתוך הכלי שאליו נשען. היא ראתה את הכפתורים
החלקים, והעבירה את ידה אליהם, תוך כדי שהיא ממלמלת את שמותיהם. ואז היא הבחינה בפתק,
שהיה כתוב בכתב מוקפד אך נחפז. "למארי היקרה שלום. זהו טלפון, ואחד משימושיו הוא לדבר עם
אנשים אחרים שנמצאים במקומות רחוקים יותר. כרגע אני מבקשת ממך לא לנסות אותו. תודה!"
והיא הבינה שזה המשך לפתק הקודם שקיבלה. הפתקים האלו העלו בה תחושה טובה מאוד. כאילו
יש לה חברה אחת, שהיא החברה הכי טובה שבעולם, ושהיא לעולם לא תעזוב אותה. התחושה הזאת
הגיעה מכיוון שמאוד חששה מטיפוסים כמו דון שיבואו וילגלגלו על מה שהיא עושה. ועוד עם לדון
תהיה קבוצה של אנשים שתסתובב איתה והם יעשו את זה, כמו שחברתה מהעיר – אלן – סיפרה לה
שעושים ילדים בעיר שלה, זה יכול להיות פשוט נורא. "מארי, נא לגשת לכיתת הגאומטריה, אגף ו"
נשמע בכרזה. זה היה קול גדול ורועם. נשמע בו גם משהו מתכתי ומאוד משונה בשבילה.
היא הלכה לאותה כיתה שנאמר לה ללכת אליה, בשקט. כאשר דפקה על הדלת, היא נשמה לרווחה,
דואגת ומפוחדת. "כן," אמר המורה לגיאומטריה. היא פתחה את הדלת ונכנסה בשקט, ממלמלת
"שלום" חטוף. למורה היה שיער דליל בצבע חום, פנים רזים וארוכים ושפם מטופח. "כמו שאמרתי,
הפאי.." אמר מתחת לשפמוו. נראה כי הילדים לא ממש שמו לב למה שאמר, כי היו עסוקים בהתלחששויות. "שמעתם? היא באה.." -"כן, יו זה הולך להיות אדיר!"
"שמעת מה אומרים עליה?" -"איכס, אני בטוחה שהבגדים שלה ממש מכוערים!"
מארי נלחצה לרגע שהם מדברים עליה, 'אבל זה לא הגיוני', חשבה לעצמה, 'הרגע נכנסת. הם לא
טיפשים'. המורה לקח את הספר שלו, שהיה עטוף בעטיפה עבה ושחורה, והניף אותו על השולחן.
הוא פתח את החלון הגדול שהיה שם – ונראה שמילא 80% מהקיר – ורוח קרה ונעימה שרקה
בחוץ. מהחלון הגדול היה ניתן להשקיף על ברכת השחייה, שנראתה מדהים. המורה השתעל
כבכוונה וקירב את אגרופו לפיו, "לכל מי שהגיע רק עכשיו," הוא הביט במארי וחיוך קטן עלה על
פניה, "או מי שנרדם באמצע השיעור!" דממה. כולם הביטו בילד מרופט למראה ומלוכלך עם שיער
חום פרוע ועיניים כחולות בהירות. הוא היה גבוה אך חליפתו הלבנה הייתה מלוכלכלת. "מ-מה?"
הוא שאל, חצי-ישן, ופקח את עיניו לפתע. בכיתה הדהד צחוק, חצי מלגלג, וחצי משועשע. נראה
שדעות התלמידים היו חצויות, היו חלק שלא ממש היה אכפת להם שילד התעורר באמצע שיעור
גיאומטריה – להפך, זה דווקא מקרה סביר לדעתם – ומארי הייתה אחת מהם. היא חשבה שזה
די מביך, אם היה קורה לה משהו כזה היא הייתה פורצת בבכי. הילד העלה על פניו חיוך מאולץ,
כאילו מישהו הכריח אותו לחייך. השיעור המשיך, והוא היה מאוד משעמם. מארי לא הבינה מילה,
וגם לא חשה צורך להבין משהו. היא צפתה בפעולותיו של הילד. הוא צפה בישיבה שפופה ולעס
חטיף שוקולד ברעש של גריסה. היא חייכה לעצמה. למען האמת, היא לא חשבה שזו גסות רוח,
זה נראה די מצחיק; לטעמה. תלמידה בעלת שיער שחור כזפת, שנראה כמו סקוטש משומש בעל מרקם של צמר דביק, וישבה ליד הילד הראתה סימנים של גועל. מארי הבחינה ששיערה אסוף
בגומייה עבה. לאחר מכן מארי נהנתה להביט מהחלון, למרות שישבה בצד השני של הכיתה,
בשורה השלישית. צלצול צורמני התרעם ברחבי הכיתה והבניין, וכל התלמידים קמו ממושביהם.
היא ניגשה לאותו התלמיד שבוא צפתה. "שלום" היא אמרה בקול ברור. "היי..?" אמר הילד,
נרתע. "אני רוצה לדבר איתך," היא אמרה, ואז חשבה לרגע, "כי אני חדשה כאן, ואני לא מכירה
אף אחד." היא הסבירה את עצמה. "וגם מי זאת הילדה הזו שדיברו עליה בכזאת התרגשות?"
"אני חושב," הוא התחיל לומר בחולמניות, "שזאת הילדה החדשה.." הבעה מבובלבלת נחה על
פניה של מארי, כעת. "ואיך אתם יודעים דברים לגביה?" שאלה. "טוב, אנחנו לא." הוא אמר וחיוך
קטן נסוך על פניו. "אבל אומרים שהיא ממש חתיכה!"
"מה זה משנה, אם כולכם גרים באותו מקום?"
"מה זאת אומרת?.."
"כאשר אתם גרים באותו מקום, זה כמו להיות משפחה. כולם אוהבים אחד את השני. לא?"
"איי..יש לך הרבה מה ללמוד..ויש לך מזל שפגשת אותי,"
הוא אמר בקצרה והתחיל ללכת משם. באותה ההבעה המבולבלת
היא עקבה אחריו.