לפני 500 שנה..- פרק 5

התנתקתי מנשיקתו.
"אני אוהב אותך."
"דמיאן. אני לא יכולה."
"למה?"
"אני אוהבת מישהו אחר. אני כל כך מצטערת."
הוא הביט בי, בעניים כל כך עצובות, דמעות מבצבצות מעניו.
"עם כך, לכי. אני משחרר אותך." הוא סימן לנהג לעצור, פתח לי את הדלת והחווה עם ראשו על הכפר.
"אשלח לך את דברייך היום בצהריים.
אבלין, אהובה, תמיד דלתי פתוחה בפניך. כשתרצי תבואי." הוא ניגב בידו כמה דמעות שאיימו לצאת. מנסה להסתיר את תסכולו.
"דמיאן, אני כל כך מצטערת. באמ–"
"זה בסדר. עכשיו, לכי." נשקתי ללחייו ופניתי לכפר.
ידעתי שאמי לא תסלח לי על כך שביטלתי את נישואינו לבנתיים.
נשאר לי רק מקום אחד ללכת אליו- פיטר.
הלכתי ביער, כפות רגלי צורבות מנעליי העקב. עקפתי עצים והבקתה נגלתה לעניי, יפה כזאת, שונה.
"פיטר?" דפקתי על הדלת. אף אחד לא ענה לי.
"פיטר! תפתח לי!" אף אחד לא ענה גם הפעם.
"פיטר, אני נכנסת בשלוש.
1..2..3.." פתחתי את הדלת ונשימתי נעתקה.
מולי עמד זאב שחור שעניו של פיטר, הם עיניו.
"אלוהים אדירים!!!" צרחתי. הזאב רעד כמה פעמים ומולי נגלה, פיטר. שוכב ערום בדמו שלו.
"מה–? פיטר! מה?" גמגמתי. לא הצלחתי להפנים את מה שקרה כאן. פחדתי מפיטר עכשיו.
"אבלין!! תסתכלי עלי!" דבריו נשמעו מעומעמים. התחלתי לראות שחור, התעלפתי.

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&"אבלין.. קומי." שמעתי קול מעומעם. קול עדין ומחוספס.
"דמיאן? תן לי לישון עוד." אמרתי מתוך בלבול.
"לא אבלין! שילך לעזעזאל דמיאן! אני פיטר!"
"אה, פיטר. היי."
"תתעוררי!!!" צרח לתוך אוזני. מתוך אוטומט החטפתי לו סטירה מצלצלת.
"אבלין!!"
"אני ערה, פיטר!!!" הוא החזיק בראשי והושיב אותי על הספה.
הוא פנה למטבח ולנעלם. כעבור כמה דקות הוא חזר עם משקה חם.
לגמתי את המשקה בשקיקה.
"אתה מתכוון להסביר לי מה קרה הרגע?"
"קיוותי ששכחת."
"לא, לא שכחתי."
"טוב. הינה זה בא. אני.. אני אדם זאב."
"מההה?"
"אני אדם זאב."
"אה, אוקיי." הוא הסתכל עלי במבט מפגר.
"זהו? זה מה שיש לך להגיד??"
"נראה לך??"
"טוב אז נתראה אחר כך." אמר ופתח לי את הדלת.
"אה, פיטר…"
"מה את צריכה?"
"בית לישון בו."

***
אחרי שדיברנו והסברנו אחד לשני את המצב, פיטר סידר לי מיטה והלכנו לישון.
אחרי שנרדמתי, ושקעתי בשינה עמוקה, התחלתי לחלום.
דמיאן אוחז בידי, מנשק את כף ידי ומלביש אותי בשמלה אדומה. אנחנו מתחילים לרקוד. פתאום זאב שחור תופס אותי, מטלטל אותי. הזאב הופך לפיטר ופיטר יורה חץ על דמיאן.
דמיאן שולף את החץ, מתרומם על רגליו, קורע את ראשו של פיטר. אנחנו מתנשקים, והזאב בלי הראש צופה בנו מהיער.
התעורתי במיטתו של פיטר, צורחת.
"אבלין? מה קרה?"
"סתם חלום רע."
"אוקיי."
"פיטר?"
"כן?"
"אתה זאב."
"כן."
"אז, אתה לא תאכל אותי?"
"לא."
"יופי."
נרדמתי שוב, לשינה בלי חלומות.

***
התעוררתי לקול הציפורים.
"בוקר טוב." הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי את פיטר מתארגן, הוא נעל את מגפיו השחורים.
"אני יוצא לצוד, רוצה לבוא?"
"כן." התקדמתי לארונו ושלפתי משם בגדי ציד, ששמרתי שם ליתר ביטחון.
"יש לך עוד קשת?"
"כן, בשידה." הוצאתי את הקשת השחורה, הקשת האהובה שלי.
"יוצאים?"
"כן. בואי, אנחנו צריכים לרכב. איפה טיאדור?" נזכרתי, שטיאדור עדיין בארמונו של דמיאן.
"אצל דמיאן."
"מה הולך אצליכם? אתם כיאילו, פרודים?"
"אף פעם לא הייינו ביחד."
"מה? באמת?"
"כן." פיטר התקרב לעברי ועניו נצצו. הוא רכן לעברי והצמיד את שפתינו. בכוחניות, לא בעדינות, כמו שדמיאן עשה. באותו רגע הבנתי, שאני לא אוהבת את פיטר.
התנתקתי מממנו, במהירות ופניתי החוצה לארמונו של דמיאן.