לא

אוכלים לי את האוכל, לוקחים לי את קצבת הביטוח הלאומי. שנים שאני חי ככה, במרתף מטונף בחדר חשוך בלי איזו פינה להתבייש בה על מה שעשיתי. ומה כבר עשיתי? ירקתי מהמרפסת על השכנים שלי? זרקתי את אחותי התינוקת על הרצפה כי ברח לה? כולם היו עושים את זה, תהיו בטוחים. אבא שלי גורר אותי לשופינג של נעליים רק כדי שיחנה בחניית נכים עם תו הנכה שלי. שלי! לא שלו, לא של כוסשלהאמא שלו. לא של הפיצול שלו, שלי. רק שלי. אומרים שאני מסוכן לסביבה, שצריך לשים אותי במוסד סגור. שאני צריך לאכול יותר חלבונים. רק הכלב מבין אותי, יושב איתי ומלטף אותי כשאני אוכל מקערית הבוזנו שלנו. הוא מדבר איתי, שר לי שירים, מצחיק אותי בספרדית. אבל כששנינו חולמים על מקום אחר זה רק בעברית. רק על פתח תקווה. אומרים שיש שם פלאפל טוב שמשמח כל לבב אנוש. פלוס חומוס פלוס צ'יפס פלוס סלט. אומרים ששם לא גונבים את האוכל, שזה הרבה יותר טעים מבונזו. אומרים שיש שם הנחות לחצאי בני אדם. רציתי לחקור, אמרתי לאבא שאהיה רובוט טוב, שלא אגנוב לאנשים כסף ולא ארגיש יותר מידי, טוב? טוב. הוא הסכים. באבי אביו הוא הסכים. אמר לי שהוא סומך עלי מאז שהפעיל אותי לראשונה. מאז שלחץ על כפתור ההפעלה, כבר אז הוא סמך עלי. אמר לי שהגיע הזמן לצאת מהקופסה, מהארון. מהחדר החשוך. הגיע הזמן להפסיק לאכול בונזו לשבור את הכלים לשמן את המנועים. מנועים קדימה ויצאנו. ביטוח לאומי בטוחים שאני רובוט, אבל הם לא יודעים. הם לא יודעים! אמא שלי חצי בן אדם, אבא שלי יונה. סבתא של אמא חשופית. ואמא של אבא מכונת תפירה. ככה זה, הכניסו אותם לתוויות מאז שהיו קטנים. הכלב שלי אוכל לי את האוכל ואחותי הקטנה היא בעצם תנין גומי. השכנים שלי עשויים מפלדת אלחלד וכל העולם עשוי ממרשמלו כשאתה מאושר. אפילו התחלתי לאכול חלבונים, בניתי את הגוף שלי. הפסקתי לפזר על סבתא רבה מלח(כי גם ככה היא מקווצת מספיק). התחלתי לחיות את החלום. כשאבא כפה עלי לנסוע איתו לשופינג של פירורי לחם לא הסכמתי. עשיתי הפגנה, קשרתי את עצמי לכיכרות. אמרתי "זה או אני או הכלב". בסוף הוא מת ולא היה מי שיצחיק אותי. לא היה מי שיספר בדיחות בספרדית וישיר לי שירים. כלומר, אבא שלי מת. הכלב אכל אותו כי הוא חשב שהוא יונה.
איזה מצחיק, הוא דווקא יותר טעים מבונזו.