טיול לילי במלון

אני ואתה באותו החדר במלון. לא ברור לי כיצד הסכמתי למאורע, עוד אחרי השנה הזו, שבכנות גרמה לי להבין עד כמה התחושות שהעלת בי קשות. כמה אתה משפיע עלי. מנסה עדיין לפצח אותך, אבל אתה משתדל שזה לא יקרה. מתרחק כמה שאפשר. לא נותן לי גם לחשוף את עצמי בפניך. כנראה שאתה גם לא רוצה. כאן זה שונה, משום מה. אני בקושי זוכרת, וגם תוך כדי אני לא בדיוק מבינה.

במקום לשהות איתך בחדר אני מסתובבת בין אולמות המלון העצומים, החצרות מלאי הצמחייה ועצי הברושים, והביתנים הקטנים והכפריים שביניהם. כבר חושך, שעת לילה מאוחרת, ולא ברור לי היכן אני, או היכן אתה. אני לא חולפת על פניהם של אנשים רבים. בכלל, התחושה היא שהמלון הומה, אך אין כאן כמעט אף ברייה. על אחד הספסלים ישב זוג וצחקק לו. זוג נוסף חלף על פניי, שניהם אחזו זה בידה של זו. הם שוחחו, ועל פניהם נגלו חיוכים אדירים. הם היו כה מהופנטים אחד מהשנייה שבוודאות לא הבחינו בי. הם נעלמו אל תוך אחד הביתנים.

המלון זועק שהוא ממוקם באירופה, כנראה בצפון איטליה או בפרובנס, צרפת. כל מי שחלף על פניי היה לבוש בגדי פשטן לבנים, כאילו היו באיזו סדנה היפית על יחסי מין בריאים במדבר יהודה. כמובן שאיני חריגה, גם אני לובשת שמלה אוורירית וארוכה, נטולת שרוולים, שעשויה גם היא מבד דומה. רוחות הערב הקרירות גורמות לי לשלב ידיים, וכך אני פוסעת לי אל הבר, ותוך כדי מביטה אל השמיים. מחפשת כוכבים. יש כמה שאני מוצאת, רובם מוצפנים בין עננים. אני כמעט מועדת כי נתקלתי במזרקה יפהפייה. באמצע המזרקה עומד פסל צחור בדמות אלה. "VENERE" חרוט על אבן שלצד המזרקה. אני מביטה לימין, ואז לשמאל. מוודאת שאין כאן איש, ורק אז מרימה מעט את שמלתי מעל ברכיי.

רק עמדתי להרים את אחת מרגליי, ולפתע קבוצת צעירים לבושי מדי מלצרים שחורים הגיחו מכיוון האולם שמשמאלי. הם דיברו בקול רם, מילים שלא הצלחתי להבין, והתיישבו על גידורי המזרקה. יכולתי להמשיך בזממי ולטבול בה, הם במילא לא הניעו את ראשם לכיווני. רק הדליקו סיגריות וסיפרו דברים שגרמו להם לצחוק בקולי-קולות. המשכתי בדרכי. הם היו ששה. שלוש נשים ושלושה גברים. האם רק אני פוסעת כאן לבדי?

לפתע אני שומעת קול מוכר קורא בשמי. אני מסובבת את ראשי והנה אתה עומד שם על הספסל שהוסתר בין שלל שיחים נפוחי עלים. אני לא מאמינה. לא ברור לי למה אני לא מאמינה, אבל אני די המומה. אתה רוכן לכיווני ומחבק אותי, עדיין עומד על הספסל. אתה לוקח את ידי ומסייע לי לעלות על הספסל, ולעמוד עליו לצדך. אנחנו שוב מתחבקים. אני מרגישה שאני נמסה אל תוך גופך, ואתה אל תוך גופי. היינו כאחד. אני אוחזת בשכמותיך בעוצמה, לו היה בי הכוח, כנראה שהייתי שוברת אותך. אתה מרגיש כה רך, אבל זו רכות טובה. לפתע אתה מתרחק מעט.

עדיין לא שחררת, אבל אני כן. אתה מביט בי, ואני בך. אתה מחייך, וזה מרגיש כה נפלא. כאילו פתאום, שפתייך נוגסות בשפתיי. מעולם לא חשבתי שזה יקרה, אבל הנה זה. הפרפרים מרצדים בבטני. זו תחושה כה עמוקה, כה חודרת, שהיא מעט כואבת. אין כאן רק התרגשות, אלא גם סיפוק ועונג עילאיים. רק ממגע השפתיים. מאחורינו מגיחים לפתע אנשים, הם קבוצה. לא ברור לי הפעם מי מהם זוג, אבל כולם שם נראים חברים. הם מברכים אותך לשלום, מתעלמים מקיומי. אתה עונה להם באושר, מחייך אלי בעיניים מכווצות הפעם, ואומר לי שנתראה עוד מעט בחדר. כמעט וזינקת מן הספסל, שזה בהחלט מרשים לגילך, ונעלמת עמם בחשכה.

ירדתי מהספסל. לא הייתי בוחרת בעצמי לעלות עליו, וגם לא נראה שהייתה לכך סיבה. האם חיכית להם ונתקלת בי פשוט בשגגה? אמנם הגענו הנה יחד, אך האם הייתי תירוץ לחופשה? האם בכלל היית זקוק לבת לוויה? נותרתי ריקה, אך במחשבה על המגע עמך הרגשתי שוב את אותם הפרפרים המרצדים בבטני, אותה תחושת כאב נעימה וחמימה. כאילו משהו הוצת בי. החלטתי בכל זאת ללכת לבר, לא חשבתי לרגע אפילו מדוע לא הוזמנתי, ומי הם היו עבורך. האם העדפת אותם כי אני לא בגילך? האם אני בושה, סתם איזו ילדה?

בכל אופן, נהנתי רק מהמחשבה על הנשיקה, על כך שהתרחשה, ואיתו. הבר היה ריק לחלוטין. נראה שהברמן החל לקפל את השולחנות והמושבים. הוא לא הביט בי בכלל, כנראה קיווה שאבין לבד את המסר ואסתלק. בכל זאת בחרתי להישאר ועמדתי איתנה מול הבר. כשהבין שלא אסוג, הוא אץ מבלי להרים את המבט האדיש שלו וניצב מאחורי הבר.

"Yes?" הוא שאל. שפתיו היו כמישור מוחלט.

"Not the best time, eh?" שאלתי בגיחוך.

"What do you want to drink, madam?" הוא היה חסר סבלנות.

"Can I get a bottle of a good red wine? And can you open it here so I can carry it to my room?"

"Sure, madam".

מדאם? אני די בטוחה שאני בגילו. הוא הראה לי את הבקבוק לפני שפתח אותו.

"Chianti, okay?" הוא שאל.

הנהנתי כי לא באמת היה אכפת לי. העיקר שלא לבן, כי אני לא אוהבת. הוא שם שתי כוסות זכוכית על פי הבקבוק הפתוח ונתן לי אותם ביד.

"You can take to your room or I call room service?" הוא שאל באנגלית קלוקלת.

הנהנתי וחטפתי את הבקבוק מידו. לא הייתי צריכה שתי כוסות אבל במילא הרגשתי כה עלובה, שללכת לחדר עם כוס אחת לא הייתה אפשרות אמיתית. רציתי לשאול אותו בן כמה הוא כדי להוכיח לו שאני לא "מדאם", אבל הוא שב למלאכת הסגירה כמעט מיד, אז הלכתי משם.

לא ידעתי בדיוק את הדרך לחדר, אבל הגעתי לשם לבסוף. התעלמתי מכל מי שחלף על פני בדרך, בדיוק כמו שהם עשו. יכול להיות שחלפתי גם על פניו, אבל לא יכולתי לדעת. קירות החדר היו צבועים בצבעי שמנת נקייה, וכך גם השטיחים, הוילונות וסדיני המיטה. מנורות הקיר היו כפמוטים עם נרות, למרות שהופעלו על-ידי מתג. על המיטה האדירה הונחו המוני כריות. על שתיים מהן היו בונבוניירות שוקולד מריר.
הנחתי כוס אחת, שלו, על השידה הרחוקה שלצד המיטה, ואת הכוס שלי, לצד הבקבוק על השידה שלי. החלטתי שהצד שרחוק מן השירותים הוא הצד שלי. לא שזה משנה, כי במילא הצד השני היה ריק.

שתיתי עצמי לשכרה. הבקבוק כולו, לבדי. לא זכור לי שנרדמתי, אבל התעוררתי בחדר חשוך לחלוטין. ראשי הסתחרר והיו לי מעט כאבי בטן. משהו מיתן אותם, יד גברית וגדולה חפנה את בטני. הוא עטף את כולי. הרגשתי אותו מאחורי, נושם בעורפי. הוא לא ישן, הוא הבחין שהתעוררתי. הוא רק הזיז את ידו לפניי והמשיך ללטף.