המעוות

היא באה והסתכלה עליי עצובה.
"אני עושה כל מה שאומרים לי. בלי להתווכח או להתמוטט. אני מכינה לנתי שיעורים. אני שוטפת כל יום את הבית ועושה את הכלים וכביסה. אני מוציאה מאה במבחנים. אני יורדת לאורי. אני אפילו עובדת בחנות חיות ומוכנה להרוג ארנבי.." הקול שלה מעד והיא לא הצליחה לסיים את המשפט.
"וואו." אני מתפעל. "כל הכבוד לך! בטח כולם ממש מרוצים ממך ויש לקיום שלך משמעות עכשיו."
אני מקלף בננה בשעה שהיא ממשיכה לדבר, העיניים שלה מתערבבות ביגון ואני יכול לשמוע את הלב שלה בוכה בקול שלא תיתן לו לצאת, למרות ששאר גופה וכפות ידיה הפתוחות העידו על כך שהיא מרוצה סוף סוף לשמוע ממישהו את האמת. משהו בה היה מסופק.
"ההורים שלי לפני חודש החליטו להפסיק לשלוח אותי לבית הספר כדי שאנקה רצפות. ואח שלי הגדול מרביץ לי לפעמים כשהם לא נמצאים עם אלת בייסבול." היא אומרת, בוחנת אם אפשר להוציא ממני רחמים קצת.
"הוא בטח מקנא." אני מהנהן "ביכולת השליטה העצמית שלך ובמוסר גבוה, שהוא בחיים לא יצליח להשיג."
אני משליך את הקליפה מהעץ, ונותן ביס גדול ונהנתני בבננה שלי. זה טעים… גן עדן… גהינום… כל כך טעים… היא מהנהנת אבל יד ימין שלה נסגרת, אולי מכעס.
"למה שלחו אותנו לפה?" היא שואלת.
"כי אנחנו ילדים שאין מה לעשות איתם." הו, איך אני אוהב את התשובות האלה, "לא לעבודה ולא לחינוך – אף אחד לא ירצה אותנו. אז אנחנו כאן," אני מצחקק מאושר, "ילדים לנצח." אני מגרד את האוזן שלי בשלווה.
"ואת?" אני נזכר במניפולציה, "את פה כדי להיות השפחה שלי." אני עונה. "זה הם," אני מצביע למעלה , "אמרו לי." אני מושך בכתפיים, (חוק מספר אחד לזהות שקר; זה כשאומרים משפט המעיד לחיוב ועדיין מושכים בכתף כאילו אומרים 'לא') ועושה מבט מאוד משכנע, "הם הרי יודעים כבר מלפני מי את." אני דואג תמיד להגיד "הם", כאילו "הם" אלוהים.
היא מהנהנת שוב פעם לא מופתעת, בעינייה הכל אולי סובב סביבה- גם אם לא תסכים להודות ספק מרוצה ספק כועסת. והיא עדיין לא החליטה אם עצובה.
"בסדר." היא אומרת. עובר רגע כשהיא מאבדת את הסבלנות שלה, "מה לעשות?"
"הדבר הראשון שאת צריכה לעשות," אני עונה לה ויורד מהעץ, מחייך חיוך מרושע "זה לא לספר לאף אחד."

"יש לי חברה חדשה," לשוני השטנית מזמזמת, "והיא מהממת."
אני מצחקק לאוזנו של טום, תמיד מוצא דרכים להציק לו.
אנחנו נמצאים כרגע ביער, מנסים לצוד ארנבים. שאר האנשים שבאו איתנו נמצאים במרחק ראייה, אבל לא שמיעה, ומשום מה יש לי הרגשה שמה שאני מבשל כאן יהיה לי יותר טעים מהארנב הצלוי בשעות אחר הצהריים.
"באמת?" הוא מרים גבה, כאילו הוא לא רוצה שזה יהיה נכון.
זה הדבר האחרון שהוא היה רוצה פה. עוד גל של אנשים ועוד גל… מסכן, קשה להרחיק את כולם ממני כשהוא היחידי שיכול לדעת מה עשיתי.
"כן." אני עונה לו. "עיניים כחולות בהירות ענקיות, סנטר בולט מעט, לחיים ארוכות, שיער…" אני חושב רגע בצורה סוטה כמה זה יהיה טעים לטעום אותו "שוקולד…" אני מתאר לו ומשתעשע עם הפרח שיושב לי על האוזן. אני אוהב לצאת לציד מעוטר בפרחים, אבל יש אנשים שמעקמים את האף למראה הזה כאילו זה חולני. "כן, היא באמת נאה מאוד." אני לא שומר את האישור הכנה הזה לעצמי וגם את המחשבה הזו טורח לציין בקול רם – יודע שזו עשויה להיות מחשבה שהוא בעצמו בחר לא לציין בקול.
"ממ." הוא עונה בצורה שעשויה להשתמע סתמית אבל אני כבר משתוקק לראות את כל התוכניות רצות אל מנגד עיניו. בטוח לא משהו ממשי – עדיין.

אני לא מבזבז רגע וכבר בערב מגיע איתה למדורה. ריח ארנבות צלויות, הראש שלה עטור בזרי פרחים שקטפתי לה. העשן שיוצא מן האש הבהירה הוא סמיך בצבע עורב. כמה עורבים יושבים על העץ מחכים אולי ישארו להם שאריות פגר לאכול.
טום מתכווץ. גם רון קצת. אני מחייך חיוך קורן. כל העיניים הם עליי. זו העת שלי לפרוח.
"הו, מה זה, חברה חדשה?" שואל שובל בהתעניינות, כמובן יתרה ולא מנומסת.
"בטח." אני משתדל להיות אדום וסמוק, מסוחרר מן מעיינות האהבה, ובעצם זה לא כל כך קשה עם ניחוח הזיעה הדק המתקתק שלה. הו, תשתלט כבר על המוח הכחול והמעוות שלך סמית׳. "היא מהגל החדש." כמה כבר הנהנו בהערכה.
"אז מה הסוד שלך?" זרק ניב, פונה אליה.
אוי ניב, ממזר, גיבן, מנוול שכמותך…
"את לא חייבת לענות על זה," אני ממהר לומר.
ניב,אותך ראשון אני אזרוק למדורה… אני משתדל למחוק את החיוך מהמחשבה על זה.
"יש לנו חוק, שאסור לדבר על סודות…" אני מחייך אליה חיוך של צ׳ארמר רחום ומגן בחיבה, מרים את הגבות שלי אל על. היא מתחילה לחשוב שאני נחמד יותר מהאירי החצוף שהיא פגשה בהתחלה. לעזאזל אלוהים, כל כך קל לעבוד עליה..  וירדה לאורי, היא אומרת?
"חוק, שאתה העלית ראשון." אני שומע את טום מתחת לשפם.
הו, טום, נכון מאוד. אילו רק היית יכול להבין למה עשיתי את זה… הקרב הראשון בו ניצחתי אותך היה קרב בו לא ידעת שאתה נלחם.
כל אחד הגיע לאי הזה בגלל פשע שונה שביצע. לחשוף את שלי,היה יכול לעורר… תסבוכות.
אני מחייך אליו חיוך מרוצה ומלא חיבה שבלעדיו מה שהיה גלוי לכל היה רק התנשאות טהורה. "נכון  מאוד לך." קולי אדיב, אבל לרגע אחד היה נדמה לו שגם על סף חוצפה, מה שגרם לו להזקוף את הראש לעברי – אך עדיין לא מסוגל לתפוס בטיב קולי היהיר. הוא מרים גבה מאיימת לעברי ואני משיב בחיוך מתוק.
טארה השיפחה מתיישבת לידי ואני שומע אין סוף הצגות מבית היוצרים של טובי ואפילו של כמה חדשים. ככה זה אצלנו, במדורה אין טלויזיה צריך למצוא בידור אחר. אז מופיעים. זה המון כבוד אצלנו.
"תצמדי אליי." אני לוחש לה.
היא נצמדת בצייתנות ואני לא יכול לדעת אם היא נגעלת, אבל יש לי תחושה שהתשובה בכל מקרה תגרה אותי. גועל, זה כשמשהו מאיים עלייך. איום זה כוח. וכוח זה כמעט תמיד גם סקס. וורבלי, פיסי, רוחנית. מלחמת טרויה זה סקס אחד גדול. זה כמעט תמיד סקס. מעניין אם היא בתול…
אסור שמישהו יתבלבל לחשוב שאני שוכב איתה. אני בחייך בנהנתנות ומציע לבוא לעשות הופעה. הכל אצלנו חברתי. הכל. הכל בנוי כמו אליטות הפשיעה.
"תוריד אותו מהבמה טובי," אומר טום, משתדל להישמע ברוח מתאימה של שעשועים מבלי לקטוע את האווירה, "הוא לא יודע מה הוא עושה."
טובי פעם היה בחור לעניין, מליצי מאוד. אבל עכשיו כדי להעלות הצגות ולעשות מה שהוא אוהב, הוא צריך את האישור של טום ולפתע הפך להיות ילדותי. אני כמעט מתעב אותו. אבל אני יכול להעריך מישהו שעושה משהו למען מה שהוא רוצה ויש לי הרגשה שהיה פרחח לא קטן פעם.
"בטח שאני יודע," לזה רק חיכיתי, חמור, "בוא, אני לא אעשה צחוק." זו העליה הגדולה – אבל את זה אני כבר לא אומר בקול. אני מסמן לכמה בנות חמודות וביישניות להגיע בחיוך של זאב, וגם לטארה בנפרד. להסתובב מסביבי עם לפידים. אני מסתכל על קרייג ומבקש מוזיקת תופים רמה. אורות וצלילים, תמיד מלהיב ביותר. ואז אני מנענע את הגוף שלי. בהתחלה לאט ואז מהר, כאילו אני חווה התקף אפילפסיה. ואז ברגע אחד כל דבר זוויתי נקטע וכל הגוף שלי מתפתל לו כמו נחש כשהמוזיקה משתנה. זה ריקוד שאף אחד לא מכיר. הבנות מתלהבות מתקרבות ומתרחקות ואני תופס אחת מהמותן, שומר אותה רחוקה ויד שניה על הלפיד שלה. אנשים משתגעים כאן לפעמים, מחוסר בידור, אז המציאו ריקודים מסורתיים. אני רוקד ומתפתל בתמימות מסוכנת, ובשילובים מרים מתוקים. אני מרגיש את עצמי מתלהב ייתר על המידה מדורתי המחייכת. הידיים המזיעות שלי על המותן שלה, שנינו מסתובבים ומקפצים, היא זורמת עם התנועות. הידיים עוד רגע מחליקות מטה… מזל שכל הזמן יש לה חיוך על הפנים, זה מוריד את החשק. אני נאנח כשאני מתבונן בעיניים שלה ומביו שהן עדיין מחייכות.
אני מתקרב בדילוגים אל טארה ורוקד קצת כמה צעדים אירים איתה. היא מתפוצצת מצחוק. אני מציע לה פרח ששמרתי בתוך המכנסיים שלי כמו קסם וקד. אני מתגלש על הרצפה. כמה בנות בטוח רטובות, אבל אסור לי לקטוף שלל, עלי להישאר בהסוואה. והתופים המתלהבים מתלהטים והופכים מהירים קיצוניים ומסוכנים יותר ויותר. אני מעיף לפיד על קצה האצבע ונשמעות כמה צווחות פחד. ואז מוסר אותו לקצה האף ומעמיד פנים שגופי הוא צוואר ברבור מסובב.
הקסם שלי ימשך לא יותר מדי זמן. כולם מוחאים כפיים. אני מגיע אל טארה ומחזיק לה במותן. עיניים מלאות קנאה. אני הכוכב. זהו פתח ההזדמנויות שלי. התהילה תימשך רק לשבועות הקרובים.

טום מתחיל לרחרח אחרי טארה ומגביר הילוך. היא נהנית מזה מאוד השובבה הקטנה אבל מדי פעם מעבירה עיניים אליי לבדוק את התגובה שלי. אני לרוב לא מראה דבר, ולעיתים סיפוק ולעיתים אדישות.
בינתיים אני מתחיל לחלק פקודות בניה, אנשים קורצים ומקשיבים לי. הרווחתי את זה בגדול. כשהאור שלי יהיה בשיאו אכה. סבלנות זה כה חשוב ותזמון זה הכל. טום לא אוהב את זה שנכנסתי מעגל חברתי אחד עמוק יותר, אבל מבחינתו – הוא לא עושה את העבודה בשבילי עכשיו אלא תוקף אותי מתחת לחגורה. רק… שהוא לא יודע שהוא במקרה דווקא כן.
מדי פעם כשאני עובר ליד טום וטארה והוא מסיח את דעתה אני מתכופף בתמימות ומציץ לה מתח לחצאית. בסדר, אחרי הכל, אני כן עומד לשכב איתה.
לטום עדיין יש מילה חזקה על שלי. אבל שנינו מתחזקים מאוד. הוא כה חושש, כה חושש… אך גם כה ישנוני. לא רואה את השחמט.

"אני אוהב אותה." ככה רמזתי לכל הבנות שהתחילו אתי, והן רק הנהנו מאוכזבות אך גם מסופקות מהתשובה שיש לי אישה אחת בראש. אני מתאים לפרופיל יפה שיש להן, לא משנה אילו דברים נוראיים עשו פעם, בראש. זה מצחיק, הן לא יודעות שהן התחלקות לזוגות על פה הפשעים שלהן. ענייה וגנבת. שפחה ועבריינית מין. יתומה ועבריינית תנועה. ויש גם את שרון המציתה וליאת שהבית שלה וכל רכושה עלה בלהבות. ואני יודע את כל הסודות שלהן , כי בחנתי אותן. הסתכלתי מתחת לחצאיות (טוב, מה אעשה), על האש בעיניהן, על הקלפים הנעלמים של דור (דורתי מכורה לפוקר)… הן שקופות לי.
וככה מדי אחר הצהריים אחרי שנטשתי "אותה" למשך כל היום, מלא באבק של בניות ומכונות, אני מגיע אל שיער השוקולד, יורד על ברכיי ומציע לה ורד. זה הפך להיות הסמל שלנו. מנהג קבוע והיא הייתה מהנהנת בחן, בתחילה אדישה ואז כבר משתוקקת אלי, ואני הייתי הולך כאילו לא מבחין בדבר כי היא לא אומרת לי להישאר. אני פקדתי עליה לפני לא לומר לי להישאר. הדבר היחידי שהייתי צריך ממנה בתור השפחה שלי בינתיים. את השאר הרווחתי ממניפולציות לבד. להישאר עומדת במקום. איזו התעללות… והיא כבר הייתה בטוחה שלפחות קצת אאנוס אותה.
אבל אונס זה לא בדיוק הטעם שלי. לא… בדיוק.

"תלבשי את זה." אני זורק לה מכנס כה קצר וצמוד וחולצה עם מחשוף ענק.
"מולך?" היא שואלת.
אני מחייך מופתע.
"לא, אני הולך."
איך גרמתי לה להאמין שהיא רוצה את זה כל כך?
הסתובבתי אליה כשהמכנסיים שלה כבר היו למטה. "ו תדאגי להיראות לו… מפתה."
ידעתי שכל הערב היא תנסה לחשוב מה זה אומר ולרצות אותי באיך שתבצע את זה. היא הבינה שזה אמור להיות גדול. אני סומך עליה שתדע לעשות את זה יפה יפה כמו שאני אומר לה. שתדמיין מצידי כאילו הוא זה אני.
היא מגיעה אליו בערב ומפסקת את הרגליים שלה. המלצתי לה לעשות קצת ספורט לפני. כל כך קר והיא כל כך חמה ואדמומית, התנוחות שלה מאוד לא נינוחות, מתחכחות זו בזו, נפתחות , נסגרות, נאנקות. היא מתכופפת. לפי הפרצוף שלו זה נראה כאילו לא קורה לו כלום, אבל אני מזהה כבר שהוא עומד ליפול. הוא מציע לה לעשות סיבוב ביער.
אני מכיר אותו כבר יותר מדי זמן. גם לנסיך האור יש פגמים. אני חושב שזה מה ששומר אותי שפוי.
אני מחכה חמש דקות וקורא לכולם לבוא כי אולי לכדנו תן במלכודות.
ואולי באמת לכדנו כשחושבים על זה.

כשאנחנו רואים אותם אני משתדל לעמוד קרוב יותר מהשאר כדי להיות בתוך מרכז העניינים. כדי להיות קשור למה שהולך. התחתון שלה חצי ירד ושלו עדיין לא. היא הסתכלה עליי במבט כל כך מתנצל אבל אני קיוויתי, במה שאנשים היו מכנים באכזריות אך אין כלל כך הדבר בעיניי , שלפחות היא נהנתה. טום היה נראה לא מוכן ומתוח… אולי גם מפחד. הוא יורד מכס המלכות. כרגע הוא נמצא בשפל.

כל אותם ימים נעשיתי מתבודד. טום היה מתנסח במבוכת מה – בכל זאת, איש ישר. והיא קיבלה ממני כבר פקודה לא לדבר אתי.
ביום השלישי, בשיא המתח קמתי.
"צריך להכין גשר." אני אומר לכולם בקול רם. יציב. ללא הבעה. כריזמטי. עוצמה.
"לא! " טום צועק, אבל הרבה צלצולים מעט חשיבות.
אני מביט עליו כאילו הוא האפר לרגליי.
"צריך לבנות. בואו איתי חבריי."
הוא הבוגד. לי יש קרדיט. והם באים.
שלום לעולם החיצון.
זרקו אותנו כאן כמו כלבים, נערים שלא מסתדרים עם החברה, באוניות על גבי אוניות. האופטימים חושבים שזה כדי לבדוק מה יקרה פה, ניסוי, אנחנו חלק ממהפכה. אבל אני יודע שאנחנו אפילו לא בבית כלא, אנחנו לא חלק מהחברה. זו דרך להיפתר מבלי להרוג אותנו. זה פח.
מהרגע שהגעתי למקום הזה עם הראשונים, לא הערכנו גבוה את היכולות שלנו לשרוד כאן. אני ועוד כמה רצינו לבנות גשר מעץ על המים, לבנות תחנות בדרך על העץ, שיהיה אפשר לישון ולאכול שם לפני שממשיכים. אבל טום וכמה אחרים התנגדו והם נצחו בעימות. ככה טום הפך למנהיג שלנו, ולא אני. והעימות הזה הפך להיות מיתוס , הסיפור הראשון שכל אחד שומע ברגע הראשון שהוא מגיע. הייתי צריך לחכות מספיק זמן כדי שישכח שאני הייתי זה שהתנגד לו, למלך, כדי לא להיות מתויג מראש כגורם רע. והוא אפילו לא שם לב לזה.

טום מנסה לקחת אותי לצד בעל כורחי , כשהלכתי להשתין לבד ביער. הוא עקב אחרי, חשבתי שלפחות יכבד את עת השטן, אבל לא. הוא מביט בעיניים שלי בחמת אש.
"אני יודע מה עשית."
אני מגלגל עיניים. הוא תופס אותי בחולצה ומושך אותי מעט הצידה.
"זה ממש לא נוח להשתין ככה."
"שם, בבית, בלונדון… אני יודע מה עשית להם…"
העיניים שלו נצבעו בגוון אחר.
הו, אז עכשיו הוא פותח את זה. אני מחכה כמה רגעים מתלבט מה לעשות.
"את יכולה לצאת עכשיו." אני אומר לה.
שקט, ואז רשרוש קצר מבין השיחים. אני מסיים להשתין ונפנה אליה. ברור שטום רצה להוכיח לה משהו אז הוא ביקש ממנה להסתתר.
"אני הולך לזיין אותך ב…"
להביא לכאן את נקודת התורפה שבחוכמה כה רבה הצמדתי לו זה מהלך שמשחק יותר לטובתי מאשר לטובתו.
העיניים שלה נפקחות בתדהמה. הן לפני יום רצו את זה אבל כעת הן רק מפוחדות.
"אתה לא תעז!" טום זינק בחלחלה, מופתע מן הכעס שאני מוציא עליה. הוא רצה שאוציא את הכעס עליו.
אני מחייך אליו , ההנאה דולפת מן החיוך שלי. "מה שעשיתי להם, " אני מתכוון לאומללים בבית, בלונדון, הפשע "אעשה גם לה. גם לך…. גם ל…"
"תסתום." עיניו נפקחות והרגשתי ממש כאילו גלגליהן עשויות מזכוכית שעומדת להתנפץ כשהוא מבין שאני יכול להיות רציני.
אני צוחק כמעט בחום, אך זה לא חום זה יותר כמו להט של רצח. אני ממשיך להיות בתפקיד הנקמה ללא גבולות, שלא מתכוון להותיר שום דבר שלם מאחוריו, אחרי שהתאהב בדחף ההרס. "אז אתה לא תעשה כלום."
הוא תופס לי בצווארון וצורח.. לא – אולי יותר מתחנן; "תברחי", כאילו הייתי שטן או מפלצת שאצריך להימלט מפניו. אבל הקסם שלי מעולם לא היה טמון בכוח מן הסוג הפיזי. והוא לצערו ידע את זה.
היא לא זעה.
הוא התנשף וחשבתי ששמעתי משהו בתוכו נסדק.
"היא לא זזה מפה." אני אומר, רגליה עוד על הרצפה.
מי מלך המניפולציות? מי מלך? מי, מי, מי? אני מתאפק שלא לפרוץ בצחוק מזלזל, צחוק של ניצחון מתוך גחמה אישית. אבל זה לא יתאים כרגע.
היא הייתה צריכה אדון… מסטר… רק הייתי צריך לצוד אותה מבין ההמון. וכעת היא בכיס שלי. ולפני שידע את כל זאת הודותיה, הודות הסוס הטרויאני – היא כבר בלב שלו. ועוד מעט כולנו נדע שהיא מעדיפה את הכיס… וזה יכאב לו. מאוד.
"אני אזיין אותה ואגרום לה להצטער על הרגע בו היא…" אני ממשיך עם שלל תיאורי זוועה יצירתיים של מה רק אנס עושה, תמיד רציתי לעשות נאום כזה. הכל רציני וחד בעיניים שלי בעת דברי.
"תברחי…" טום בוכה, ואני חושב שהממזר התאהב בה.
אני צוחק במבוכה ויורק לרצפה בגועל, גועל שהוא רק חצי אמיתי באמת.
כל התוכנית שלו התהפכה. הוא הצליח להוציא ממני רשע, אבל זה לא עזר לו בצורה בה אניח שזה יעזור כי השורשים שלי היו כבר עמוק בכל מקום.
"תמצאי אותי במסתור. לכי." אני קורץ לה כאילו כ-חבר.
"לאן אתה שולח אותה?"הוא קורא בפאניקה. היא תעקבה רגע והתחילה לזוז. התעקבה? יכול להיות שהיא מחבבת אותו גם? "אני ארצח אותך." הוא מכניס לי אגרוף ואני עף על הרצפה. היא מסתובבת בבהלה מהרעש.
"תקראי לעזרה מהר." אני צועק, בחיוך מלא בדם שלא הצלחתי לכבוש ומתנפל עליו. אומנם מתנפל, אבל רק כדי לרסן אותו. לא באמת יכולתי להרביץ לו, בינתיים.
כשהם באים, הם מענישים אותו בחרם של כמה שעות, מאחר ואני הבחור עם הפנס בעין. זה מה שקורא בדרך כלל כשאנשים תוקפים אחרים, חוק שהוא המציא. הפנס דווקא מוצא חן בעיניי, נותן לי מראה יותר אדג׳י ומעניין. אני מחייך כשאני מביט בהשתקפותי בשלולית מים.
טום חייב לכבד את החוק, או שלא תהיה לו סמכות יותר – והוא נמלט ליער. אני הולך כמו חתול מרוצה אל המסתור.

"אני…" היא ממלמלת בפחד מתוך המערה.
"ששש…"

טום הופך כל אבן ביער , צועק את השם שלי כבר שעות אומרים לי. החרם נגמר ואני נעלם. כשאני חוזר למחנה בלילה, הוא כמובן מחכה. העיניים שלו אדומות.
"מה קיווית להשיג עם הגשר הזה?" הוא שואל, קולו צרוד מצעקות, גופו חבוט. הוא אולי התחבט בעץ. נראה שהוא כנוע והרבה יותר עייף וכואב ממה שהיה מוכן להודות.
"לחזור ללונדו…" אני עונה פעם אחד ראשונה בכנות את הדבר היחידי שניסיתי להשיג מאז ועד עכשיו. ועד… לנצח בעצם. עד שאשיג את זה.
"אתה לא יכול!" הוא צועק, אבל לא מספיק חזק כדי שישמעו אותנו.
הוא מתקרב אליי ומניח את היד שלו על הצווארון שלי שוב פעם. "ההורים שלנו, " הוא קורא בתסכול, לפיתתו מוכיחה שהוא מוכן להרוג אותי. "אלה שהמציאו את המקום הזה. אתה הרסת את כולם, את כולם… הם שלחו אותנו לפה. ואם ימצאו אותנו בלונדון… "
"אז מה?" אני מרים גבה אפלה אחת באוויר.
"אתה הרסת את החיים של כולם." הוא מגר בפיו. "נוול. גנב. שטני… "
מה הוא מסרב לומר לי?
אני עוצר אותו בהנפת יד ומחליט לומר את הדבר היחידי שיסב לו הקלה ויגרום לו לישון יותר טוב בלילה; "הסיבה היחידה שנתתי לך 'לחשוב' שאמא של יהונתן בלונדון נכנסה להריון בגללי וששכנעתי את שאר ילדיה להתאבד זה כדי שתפחד ממני ויהיה לי קל לתמרן אותך." אני מספר כאילו אין לכך כל חשיבות.
"מה?!" הוא זעק, מסרב להאמין, משקשק את ראשו לצדדים לכמה שניות כדי להישאר צלול "אתה הרשע בהתגלמותו! אתה הסיבה שהמציאו את הפח הזה… " הוא הצביע לארץ "אתה …" עכשיו הוא כבר התקשה לנשום, רוצה להאמין במה שהוא אומר, או שאולי דווקא לא רוצה? הוא כל כך נסער, קשה לי להבין מה הוא חושב עכשיו. "גרמת לכולם להאמין שאני שותף באשמה, שגרמתי להם להתאבד גם. אתה…" כעת קולו נרצץ לרסיסים " אנסת!.." כעת הוא חושב על ילדת שיער השוקולד ועיני הכרח הכחולות ועיניו מתמלאות דמעות. ואני יכול לראות שהוא בחיים לא יסלח אם זה יתברר להיות נכון, שום דבר יותר לא יחזור אחורה.
בבית בלונדון, התערבבנו עם חבורת ילדים מהרחוב שלנו. הקמנו חבורה, ותמיד הסתכתכתי עם הילדים מהבית השני. טום היה זה שתמיד היה מסדר את העניינים. עד… עד שכבר לא. האישה, אמא של אחד הנערים ששנאתי, תמיד הטרידה אותי מינית ותמיד איימתי שאפנה למשטרה. טום אמר לי להפסיק לשחק בשטויות ולעזוב אותה לנפשה כבר, לא משנה כמה אני חושב שהיא משוגעת. אז כמובן שהיא האשימה אותי במכתב שלה – מכתב שכתבה לשוטרים, כשכל ילדיה קפצו מבניין. האמת היא שהיא רצחה את כולם. את כולם. היא עדיין יושבת לה כנראה בקורסה המרופטת שלה בלונדון.
מעולם לא טרחתי להכחיש את האשמות. זה אף פעם לא היה תזמון טוב, תמיד נראה אשם מידי ומאבד את המומנטום. באי הזה זה שיחק לטובתי, אז זרמתי עם זה – זה היה כמו מתנה שהוענקה לי מהאל.
"לא אנסתי אותה. ותהיה כבר…" אני לוחש בעצבנות. דיברתי גם על טארה.
"מה?!" הוא קטע אותי, קולו צרוד עוד יותר מפליאה – מאשר האיימה מכך שאני מעז לשקר לו. או שאולי הוא פחד מכך שאני מספר את האמת?
עובר רגע. הכל עצר עכשיו, בדיוק עכשיו, כשהוא מבין שמה שאני אומר עשוי להיות נכון.
"תהיה כבר בשקט!" אני גוער.
"לא אנסת אותה?" דרש, מתחיל להפנים שהפרצוף שלי נראה תמים לגמרי. כמו פעם, כשהייתי קטן, כשהייתי אומר לו את האמת.
"מעודי לא פגעתי באדם." טוב.. לא מדוייק. אבל זה מספיק מדוייק בשביל להגיד.
הוא מרים גבה ואני מסמיק, אבל לא חוזר בי.
"אז למה היא בוכה שמה?" האשים והצביע על מקום מרוחק שכבר שעות נשמעו ממנו יללות של בכי.
"כי לא רציתי אותה."
דממה השתררה, מלבד הבכי שלה.

לקחו לו מספר רגעים לעכל. אני חושב שהכל ביחד זיעזע אותו.
"אם תקח אותנו אל לונדון כולנו נמות." הוא אומר לפתע בשקט, משנה נושא. נראה שהחליט לומר אחרי הכל את מה שעצר את עצמו מתחילת השיחה לומר. עיניו האדומות עדיין סורקות אותי ומחפשות סימן לשקר. הוא עדיין היה נראה רע מאוד.
"מה?" אני מבולבל.
"זה ניסוי. וכשהוא יכשל, לא יהיה צורך באנו."
שלחו נערים מופרעים לתוך אי בגלל… ניסוי? זה הכל?
'מה הם רוצים לבדוק?" אני שואל.
"אם כולנו נצליח להשתקם, הם יחזירו את כולנו." לא נשמעה טיפת תקווה בקול שלו. "אתה מכיר את אבא." הוא הוסיף, ובתגובה שמעתי את עצמי גונח. כן. לאבא היו תמיד רעיונות משונים בנוגע לילדי רחוב; על הליכוד וההשפעות זה על זו, ברירה טבעית, ומילמולים על אופטימיליזציה. אבל מעולם לא חשבתי שמישהו יקשיב. הוא תמיד טען שיש רק דרך אחת לסדר את החברה שלנו, בארוחות, אין כזה דבר כאוס. עוד אפשר לתקן- תמיד היה אומר. וכנראה שהוא מעולם לא הניח שילדיו שלו השתתפו בניסוי הזה. מי המשוגע שנתן לו לממש חלק מן החלום הזה?
אם יש דבר אחד. שמשותף לכולנו באי, כל הפושעים, זו ההשתוקקות לחזור הביתה, אל הצויליזציה. הרגשנו… מנותקים. גם מי שלא אהב מעולם את עולם האמיתי. להשתקם לא תהיה בעיה בשביל חלק מהם.
הסתכלתי על המקום בו היא מוסיפה לבכות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי בה הרגשתי חסר אונים מול המצב. הוא גם סובב את מבטו. "איך יכולת לאהוב דבר כזה?" אני שואל אותו.
חזרנו להתנהג כמו אחים, בעל כורחו.
הוא מזעיף פנים ונהיה אדום קצת. "מהרגע בו רצית שזה מה שיקרה, יכולת לגרום לזה לקרות." הוא מתרץ אבל אני עדיין שומע בושה, ואני חושב שאני עדיין יכול להרגיש את האהבה שעודנה קיימת בקול שלו. המבט המאשים שלו עוד ננעץ בי וקשה לדעת אם לגמרי סלח.

אולי אנסה לרחם עליו פעם הבאה, קשה לו להוציא מהראש אנשים אחרי שהם נכנסים. מעולם לא שאלתי למה לא ערער בבית המשפט. הוא העדיף לבוא אתי? להציל אותי מהם? להציל אותם ממני? זה תמיד ישאר בגדר תעלומה. הוא תמיד היה חלש מדי. בתור אח קטן הרגשתי דחף להיות יותר מעוות כי זה "כיוון המנוגד שני". אולי רציתי לעזור לו. ואולי כי רציתי להיות שונה.
טום לעולם לא יצליח להבין טוב את הלב שלה כמוני, גם אילו היה חבוי בתוכו כוח ריפוי אדיר לרפא אותו. ואולי חבוי בו, אני חושד. כי משום מה אני לפעמים מרגיש שהנוכחות שלו בעולם הזה מקבעת אותי ברמה קבועה של הרס, לא גבוהה ולא נמוכה יותר ממה שה-רף שלו תמיד קבע. מעניין מה יקרה כשהוא ימות… לאן אזנק? או שאולי אתאדה כאילו מעולם לא הייתי? כי כל הקיום שלי… תלוי בו? בעצם- מה אני הייתי בלעדיו? המחשבה המטרידה הזו… לא רלוונטית. הוא קיים. העפתי אותה מעל פני.
אבל בעודנו שומעים את היללות, שנינו יודעים שמעוות ככל שאהיה, מה שעבר עליה בחיים שלה… לא אצליח לרפא. ואם היא לא תשתקם כולנו נשאר פה.
הירח בשמים כמעט מלא, ענקי, הכוכבים נראים כמו אבקה שפזורה על השמים – מיליונים מנצנצים. כה יפה פה, וכה בודד. לקחתי את הנשימה הראשונה שלי במקום הזה שמבינה שהמקום הזה עתיד להיות האוויר שהיא נושמת אולי כל ימי חייה.
"אתה יודע שעשית לי דברים נוראיים והרסת לי את החיים שלי." הוא לוחש לי ואני מהנהן.
והוא ימשיך להתנהג כמו אח שלי כי אין לו ברירה אחרת.
וכך נידונו להישאר באי לעולמי עולמים.