האידיוט של יב3

הייתי חייבת לומר שמשהו השתנה ביוּנִי מאז תחילת השנה. הוא פשוט לא בא, וכשהוא בא, זו איזו פעם בשבוע, הוא מגיע לשעה (ודווקא לזו שהכי פחות חשובה) ואז נעלם שוב בשעה הבאה. בנוסף, בניגוד לשנים קודמות, הוא גם השמין וגידל זקן ארוך למדי. מחשבות רצו לי במוח איפה הוא נמצא כשהוא לא נוכח כאן. כי בהתחשב שאני ילדה חטטנית חסרת חיים, הייתי חייבת לבדוק את מצבו ב"ווטסאפ". הוא נראה לאחרונה בסביבות 5 וחצי בבוקר, ובכל זאת, הוא לא היה כאן.

בדיוק באותה עת, מאחורי שמעתי חבורת בנים, אלה שלמראית עין נחשבו חבריו, מרכלים עליו.
"…ויוני האידיוט הזה…" שמעתי אחד מהם פולט בנימה רוגזת. הכי הגיוני להבין את זה. יוני היה אידיוט. בגלל זה הוא לא בא.

יצאנו אני וההיא שהייתה הBFF שלי כשכל החברות האחרות שלה לא נכחו באותו הזמן אל הרחוב מלא בתי הקפה שליד בית-הספר. משהו כמו 50 מ' לפנינו צעדו להם יוני ובני לוויתו (אותם האלה שסיכמו קודם לכן שהוא אידיוט). הוא אשכרה בא לשיעור חינוך. כאילו אם כבר אתה מבריז על הבוקר, תבריז עד סוף חוסר המשמעות. כששניים מחבורת האפסים האלה נכנסו לבית הקפה היחיד שבו לקפה לא היה טעם של חלודה, אותו בית הקפה שגם אנחנו התכוונו להיכנס אליו, יוני וההוא שכינה אותו אידיוט עמדו מחוץ לבית הקפה וחיכו כמו טמבלים. יוני גידל כבר רעמה עבה של שיער על ראשו. האורך כבר הגיע לצווארו, והייתי חייבת לציין שזה ממש החמיא לו והלוואי שישאיר את שיערו כך. ניסיתי להפגיש בין עיניי לעיניו. הוא פשוט לא הסתכל אל כיווני אז הסטתי מהר את המבט והפצרתי בחברתי להיכנס מהר אל בית הקפה. מלפנינו עמדה מישהי עם עגלת תינוק. התינוק היה מכוער, אבל אחד האפסים מלפנינו וחברתי בהו בו בחיוך. בסופו של דבר האפסים יצאו להם, וכך נעלמו גם יוני והטמבל השני. אמרתי משהו על השיער של יוני וחברתי הביטה בי במבט שופט. היא לא הבינה למה אני כל-כך חופרת על השיער שלו מאז שקלטתי אותו היום. גם אני לא הבנתי מה נכנס בי.

במדרגות, בדרך לכיתה, פגשתי איזה אחד שלכאורה היה ידיד שלי, אבל תאכלס דיברתי איתו נטו כי היו לנו חברים משותפים ולא היה לי נעים להתעלם. מסתבר שהייתה בגרות בכימיה על הבוקר. הכיתה הייתה ריקה חוץ מחבורת האפסים ההם ויוני והחברה ההיא שנכנסה שנייה אחריי לכיתה. המחנכת גם הייתה שם על מנת להתחיל בשיעור חינוך חסר משמעות. היא שאלה את יוני איך היה בבגרות.

"הבגרות בכימיה?" החברה ההיא שאלה אותו.

"801, מועד ד", יוני ענה במבוכה.

פעם רביעית! 801! כיתה י'ב! הוא באמת אידיוט!

כל המהות שלו הייתה מטופשת. עצם העובדה שלאדם קוראים יוּנִי והוא בכלל נולד באוגוסט. ואיזה מן הורים קוראים לילד שלהם יוּנִי?! מילא יוֹנִי, יעני קיצור של יהונתן, אבל מה הם חשבו לעצמם?! ומועד ד' של 801?! זין על כמה יפה עליך השיער עכשיו בן-אדם.

אחרי זה נכנסה איזו פמיניסטית מעצבנת מהכיתה ואמרה שהיא הכינה איזה שיעור מיוחד באישור של המחנכת "לכבוד" מחנאות הריכוז בצ'צ'ניה. המחנכת כמובן פינתה את הבמה כי לא היה לה באמת מה להעביר לנו, ואז פשוט התפתח דיון מפגר על איך אנחנו יכולים להשפיע על המצב בעולם. אמרתי משהו על ביבי וכולם צחקו. התעלמתי מכולם והפנתי מבט מחייך לסוף הכיתה. יוני ישב שם ושיחק בפלאפון וחשבתי שהוא שוב יהיה מחוסר ריאקציה, כמו בכניסה לבית הקפה. חיוך מרווח היה על פניו ועיניו יושרו אליי. פרפרים מילאו לי את הבטן. באותו רגע לא ידעתי מי כבר האידיוט כאן.