געגועים-2

מהקודם:

אריק חייך.
לבשתי אותה במהירות.
מוסיקת סמבה הופיעה משום מקום. הוא הצמיד אוותי אליו, ורקדנו רקדנו ורקדנו.
יכולתי להרגיש את נשימותיו, את ידו על גבי, ואת חיוכו הרגשתי יותר מכול.

המשך:

ליד דלת כתומה, שהובילה לעוד חדרים כנראה, עמד, מחייך דני. אחיו הגדול של אריק. הוא נשענן על הדלת עם ידיים משולבות. והוא צחק.
אחיו, שהדבר היחיד שהבדיל ביניהם, היה השיער וההבעה.
אריק היה רציני ונחוש. ונמוך, בעל שיער שחור.
ודני היה היה בעל שיער חום בהיר, מתקרב איך שהוא לג'נג'י.
" נו, איך הולך?" אמר.
הריקוד נקטע.
המוסיקה התעוותה ונעצרה.
אריק הסתכל על אחיו במבט כועס.
ואני, תמימה כמו לפני חמש שנים, רצתי אל דניאל וחיבקתי אותו. הוא חייך אלי חיוך הכי אחי!
"אתה הפרעת לה להגיד משהו" אמר אריק. צדק.
" מצטער, אני תמיד מפריע לך ברומנים האסורים שלך" אמר ויצא מהחדר, עם מבט צוחק ונבזי בעיינים.
נפלתי.
על ריצפת הפרקט הקרה.
" מה קרה?" שאל אריק מהצד, לא שש לבוא ולעזור לי.
קמתי בקושי.
" מה עובר עליו?" שאלתי. עצובה.
"הוא מקנא" אמר אריק בביטול כאילו לא מזיז לו.
" אתה לא למדת כלום בפנימייה הזו" אמרתי בכעס. משום מה היה לי מאוד אכפת איך הוא מתייחס אל דני.
פחדתי איך הוא יגיב.
ידעתי שפגעתי בנקודה רגישה.
" מצטערת" לחשתי.
הוא נפל על הריצפה. חליפת הריקוד שלו נראתה שחורה יותר.
" אני לא הייתי אמור ללמוד משם משהו" אמר לי עייניו עצובות.
באותו הרגע חשבתי על כך שאני כול הזמן בין דני לאריק, הגיע הזמן לבחור צד.
רצתי אל אריק, מפחדת לאבד אותו.
הכול נראה כול כך גורלי
אפילו שכחתי לשאול למה לעזאזל אנחנו פה.
הבנתי שהכול מבולבל לחלוטין.
ולא אהבתי את זה.
עזרתי לו לקום, והושבתי אותו על הכיסא.
" אני בבאמת מצטערת" אמרתי.
והוא ניסה לחייך.
מה שהוא מעולם לא ניסה לעשות אפילו למצלמה לפני ארבע שנים.
שזה הרבה.
מאוד מאוד מאוד.
הרגשתי שאני לא מכירה אותו יותר.
עדיין הייתה לי צפייה לכך שאני כן. מה חשתי עלצמי! אני יותר מדי חושת את עצמי.
זה כול כך פוגע!
עמדנו אחד מול השני.
הוא אחז במותני, אני הנפתי את ידי בשביל לשים את ידי על כתיפו אבל משהו עצר אותי.
" לא" אמרתי, הורדתי את ידו ממותני, הבעת הבילבול על פניו גרמה לי להסביר את עצמי.
" פשוט," לא יכולתי להגיד שאני לא יכולה לעשות את זה, ולהגיד את מה שרציתי " פשוט, פשוט אני רוצה לראות מה עובר על דניאל הזה" אמרתי ויצאתי בריצה מה חדר.